זכות החירות

פתחתי בזכות החיים כנגד עונש המוות, ואסיים בזכות החירות כנגד עונש המאסר. "החירות" שבה מדובר היא חירות הגוף לנוע חופשית – והיא זכות-אדם החשובה לא פחות מחירות הרוח.

לא נמצאה במשפט העתיק שיטת ענישה אשר לא ידעה את המאסר – חוץ מן השיטה המקראית בלבד. המכירה בעונשי מוות ומלקות וקנסות, ואינה מכירה במאסר כעונש חוקי. לעניין משפטיהם של עמים עתיקים אחרים, דיינו בידיעות שבמקרא שלנו.

במצרים היה בית-סוהר, "אשר אסירי המלך אסורים" שם, והמתנהל על-ידי "שר בית הסוהר". יוסף נכלא בו, ולאחר מכן נשלחו לשם גם שר המשקים ושר האופים אשר עוררו קצפו של המלך. אבל ישבו בו גם אסירים מדלת העם, ומכת הבכורות שהונחתה על מצרים פגעה בכולם, "מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור".

על הפלשתים כתוב שהורידו את שמשון עזתה, "ויאסרוהו בנחושתים, ויהי טוחן בבית האסורים". מלך אשור עצר את הושע מלך ישראל "ויאסרהו בית כלא". ובין העונשין שהיו נהוגים בפרס, ואשר מלך פרס הסמיך את עזרא להטילם בארץ-ישראל, נמצא גם עונש מאסר.

עד שנחזור לעזרא, נעיפה מבט על מלכי יהודה וישראל: לאחאב היה "בית כלא", והוא שם בו את מיכיהו "והאכילוהו לחם לחץ ומים לחץ". לצדקיהו היה "בית כלא", שפעם, ירמיהו הנביא לא נאסר בו, ולאחר מכן השרים אסרוהו: "היכו אותו ונתנו אותו בית האסור, בית יהונתן הסופר, כי אותו עשו לבית הכלא". ועוד הוטלו על ירמיהו מאסרים גם "בחצר המטרה" וגם בבור "אשר בחצר המטרה; וישלחו את ירמיהו בחבלים, ובבור אין מים כי אם טיט, ויטבע ירמיהו בטיט", ואחרי שהעלוהו מן הבור, השיבו אותו לחצר המטרה.ובי הסוהר של אסא מלך יהודה נקרא בשם "בית המהפכת".

במקום לדחות בשאט נפש את אכזריותם של מלכי יהודה וישראל שנהגו גם לעניין זה כדרכי הגויים, לומד הרמב"ם מסיפורי המקרא כאילו "יש רשות למלך ישראל לאסור ולהכות בשוטין לכבודו" (כשם שלמד ממעשי הרצח וההריגה שנעשו בידי מלכים אלה, שיש רשות למלך ישראל להרוג). אבל כלל גדול הוא במשפט, שלעולם אין אתה יכול להשתית זכות או סמכות על מעשי עוול שעשית: בתי-האסורים של המלכים לא היו אלא אמצעי דיכוי ורדיפה בלתי-חוקיים, ואינם יכולים לשמש סימוכין לסמכות כלשהי. (אין זאת אומרת שמלך רודן זקוק להסמכה חוקית כדי להרוג ולכלוא ולדכא.)

לראשונה נקלט עונש המאסר בשיטת המשפט שלנו על-ידי עזרא הסופר או בעקבותיו. כבר אמרנו שעזרא הוסמך להטיל, מטעם מלך פרס, גם עונש מאסר. אולי עוד נמצאו בירושלים, בימי עזרא, בתי הכלא של המלכים, ואולי עוד נתווספו עליהם, כדברי נביא מאוחר, "הבורות אין מים בהם" אשר "אסירי התקווה" ישולחו מהם; ואולי באה הסמכתו של עזרא כדי לאפשר לבתי-דיניו להשתמש בהם. לפי הידיעות שבידינו, לא השתמשו בהם בתי-דין, לא בימיו של עזרא ולא לאחר מכן; אבל הסמכתו של עזרא לא נשארה על הנייר כזיכרון היסטורי בלב. אלא חכמי התלמוד ראו לקלטה לתוך התורה שבעל-פה. דין מדיני עובדי האלילים, חוק מחוקות הגויים,סמכות ענישה שהובאה מחצר מלכות עכו"ם הנודעת לשמצה בשל אכזריותה ועריצותה, נכנסו, זכו להתאזרח כביכול, אצלנו, בשיטת המשפט שלנו, ונעשו מקור סמכות ענישה לבתי-דין יהודיים.

אין זאת שלא התעורר אף בזמנים קדומים יותר הצורך במעצר חשודים, פן יברחו מפני המשפט: כבר בתורה כתוב שהניחו את מקלל השם "במשמר, כי לא פורש מה ייעשה לו" – עד אשר יגלה להם האלוהים מה דינו של זה, הפקידו עליו שומרים; ואותו דבר קרה למקושש עצים ביום השבת. כאשר אחי יוסף היו חשודים בגנבת הגביע, עיכב אותם מלנסוע ושם אותם "במשמר" – לא בבית האסורים אשר לפרעה, אלא בבית או בבתים שעמדו תחת שמירה מתמדת. אחרי שהכשירו חכמים את המאסר, פירשו גם "המשמר" האמור בתורה כחבישה: "מלמד שכל חייבי מיתות נחבשים". ואמנם נהגו והורו כך הלכה למעשה, אבל "המשמר" המקורי כשלעצמו אינו מחייב כך. (המתורגמנים לארמית מתרגמים, בצדק, "מטרא", שהיא שמירה: מכאן, "נטורי קרתא" – שומרי העיר).

יש מן החכמים שהיו מודאגים מאוד מחבישת אדם אך מפאת היותו חשוד בעבירה. שאלו, "זאת אומרת שדנין מספק?" עד שלא יימצא אשם בבית דין מוסמך, צריך הוא ליהנות מן הספק, שמא הוא זכאי. ואין חובשים אותו מחמת הספק! והשיבו, אלא כיצד נעשה? "פלוני הרג את הנפש" ויסתובב חופשי עד שיידון? הוסיף רבי יוסי ושאל, "ותופסים בן אדם בשוק ומבזים לו?" נמנו וגמרו שאינם עוצרים אדם "עד שיבואו שני עדיו" – היום היינו אומרים, עד שיימצאו נגדו ראיות לכאורה. כיוצא בזה קבעו הלכה שאם אחד רב עם השני ופוצע אותו פצע חמור, ואין יודעים אם הנפצע ימות או יחלים, עוצרים את הפוצע עד שיתבררו הדברים: "וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג? אלא מלמד שחובשין אותו, ואם מת, קטלינן ליה" – כלומר, מעמידים אותו לדין בשל רצח.

כבר ראינו, בדוננו בעונש המוות, מה קשים היו המכשולים ששמו חכמים על דרך ביצועו של עונש זה – עד כדי חוסר אפשרות לבצעו כלל. אבל כיצד נותנים להורגי נפשות "להתהלך בחוץ" ואולי לסכן את שלום הציבור? המאסר הוא, כמובן, הדרך הפשוטה ביותר למנוע חירות תנועותיו ומעשיו של אדם – ועל כן נקבע בדין המשנה: "ההורג נפש שלא בעדים, מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ". הוא הדין לרצידיביסטים: מי שחייב מלקות על עבירה שדינה כרת, וכבר ספג מלקות על אותה עבירה פעם ופעמיים ושלו, ושוב חזר לסורו, "בית דין מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכרסו מתפקעת". אשר להורג נפש "שלא בעדים", הכוונה היא לרוצח שהראיות נגדו אינן מספיקות כדי הרשעתו בדין, אך שאשמתו אינה יכול להיות מוטלת בספק: למשל, אם היה רק עד ראייה אחד ולא שניים; אם היו רק עדי ראייה ולא עדי התראה; או אם היו רק ראיות נסיבתיות שלא השאירו כל ספק באשמתו. לא העמידו רוצח לדין אם לא היו מצויות נגדו כל הראיות המחויבות על-פי דין. ואם היו כל הראיות הללו בנמצא והרוצח הועמד לדין, עדיין בית-הדין יכול לזכותו מפאת סתירות בעדויות. אבל מי שלא הורשע בבית-דין, לא יכול היה להיענש; ומי שהורשע, צריך על-פי הכתוב להיענש במיתת בית-דין, ולא בשום עונש אחר. נמצא שהכנסת הרוצח אל תחת "הכיפה" לא הייתה בגדר עונש, אלא הייתה אך אמצעי מנהלי לשם הגנה על שלום הציבור. לא שאיכפת לו לרוצח אם מכניסים אותו לכיפה בתורת ענישה או בתורת שמירה על השלום הציבורי; רק מן הבחינה העיונית נודעת משמעות לעובדה שחכמי התלמוד לא התיימרו להוסיף עונש מאסר על העונשין הקבועים בתורה: גם אחרי הסמכתו של עזרא שימש המאסר למטרות מנהליות ולא למטרות שיפוטיות.

ההבדל בין "לחם צר ומים לחץ" לבין "שעורין" הוא, שבלחם ומים אפשר להתקיים ולחיות, ואילו "שעורין" מאכילים אותו "עד שכרסו מתפקעת" – והוא, כנראה, משום שחייבי המלקות הורשעו בדין, ואילולא חסד החכמים שהתירו מלקות במקום כרת, היו חייבים כרת כבר על עבירתם הראשונה. לא שהתיימרו לבצע עונש כרת, שהוא פרירוגטיבה אלוהית, אלא שנתנו לאלוהים להביא את ה"שעורין" לידי פעולתם הטבעית. (ויש מי שאמר שתחילה מאכילים גם את זה וגם את זה "לחם צר ומים לחץ", ואחר כך מאכילים גם זה וגם זה "שעורין עד שכרסו מתפקעת" – ואם כי פסק הרמב"ם הלכה כמותו, אין פירוש זה עולה בקנה אחד עם לשונה של המשנה.)

לפי התוספתא, "כונסין לכיפה" גם מי שהתרו בו פעם ופעמיים ושלו, ואף ההתראה הרביעית לא הועילה להרתיעו ממעשו המתוכנן: כאן הוא עוד לא עבר עבירה כלל, וכונסין אותו לכיפה רק על מנת למנוע עבירתו. בין שתי רעות, רצח מכאן וכיפה מכאן, בוחרים במיעוטה.

רבי יהודה אמר שהכיפה צריכה להיות "כדי שיעור קומתו של אדם" - וזאת, ככל הנראה, דרישת מינימום, משום שהבורות ששימשו בימים ההם (ועוד בימי-הביניים) בתי-כלא, לא איפשרו לאדם לעמוד בקומה זקופה.

אבל אין אנו שומעים שמישהו הוכנס אי-פעם ל"כיפה". מאידך גיסא, שומעים אנו הרבה על אסירים שנכלאו בבתי-אסורים – והם, לפי כל הסימנים, בתי-סוהר רומיים שהכובשים הקימו כאן (או אולי גם בתי-כלא של המלכים מלפני חורבן הבית). לא היה בעיני חכמי התלמוד דבר גרוע מלהיאסר בבתי-האסורים, והם העלו את "פדיון השבויים" לדרגת מצווה קדושה, או, בלשונם, "מצווה רבה". אבל "אין פודין את השבויים יתר על דמיהם, מפני תיקון העולם" – אין משלמים לפדיונם יותר מן המקובל, מפני שאחרת לא יוכל "העולם" לעמוד בהאמרת המחירים. וכן "אין מבריחים את השבויים", אם "מפני תיקון העולם" ואם "מפני תקנת השבויים" – "תיקון העולם", שלא יתנקמו באסירים העתידים להיכלא, בשל הברחת קודמיהם; "תקנת השבויים", שלא יתנקמו באסירים הכלואים אותה שעה, בשל הברחת חבריהם. גם ההברחה, הסיוע לאסיר לברוח, צורה של "פדיון" היא – ומה גם שכידוע "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ללא סיוע מן החוץ.

יום שחרורו של אדם מן המאסר הוא יום של חג. אפילו עובד אלילים נוהג לעשות משתה לבנו, כשהלה "יוצא מבית האסורים". עבד שהצליח לברוח מכלאו, "יוצא לחירות, וכופים את רבו לכתוב לו גט שחרור". ואם משתחרר אסיר בחולו של מועד, מותר לו להתגלח, אם כי לאחרים אסור. אומר שמואל הקטן, ואם חלילה נולד, ביום שבו אסור להתגלח, תינוק ולראשו "שערות גדולות המצערות אותו" (רש"י), "מותר לגלח במועד, שאין לך בית אסורין גדול מזה".

נרתעו מכל דבר אשר יכל להיראות כמעין מאסר: קראו ל"לשכת הפלהדרין" שבה הכניסו כהן גדול שבעת ימים לפני יום הכיפורים, בשם "דירה": "דירה בעל כרחו שמה דירה, שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין".

ומשלו "משל לאדם שהיה חבוש בבית-האסורים: היו אומרים לו, מוציאים אותך למחר מבית-האסורים ונותנים לך ממון הרבה; היה אומר להם, הוציאוני היום, ואיני מבקש כלום".

ואין צריך לומר שהמשתחרר ממאסרו מברך ברכת "הגומל לחייבים טובות", שהשחרור חסד אלוהים הוא, ככתוב, "ה' מתיר אסורים, ה' פוקח עוורים, ה' זוקף כפופים".

אף אליבא דגורסים שהמאסר הוא דרך ענישה מותרת ורצויה, כמו הרמב"ם, אסור לשלול חירותו של אדם במידה העולה על מידת הצורך: "יש לו לדיין... לאסור בבית האסורים... לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה לכך – ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ואל יהא כבוד הבריות קל בעיניו".

ראינו שמי שאין ידו משגת לשלם חובותיו, יכול למכור את עצמו לעבדות, או בית-דין רשאי למכרו. אבל אין הנושה יכול לדרוש מאסרו, ואין בית-דין רשאי לאסרו. עבדות או מאסר – העבדות היא הרע במיעוטו. גם עבד נע חופשית ונושם אוויר צח ונהנה מן השמש, אבל מי שהושם בימים ההם לכלא, אינו זז ממקומו ואין לו בעולמו אלא חייו הערומים בלבד. בשיטות-משפט רבות, וגם בישראל, עדיין אסורים בשל אי-תשלום חובות, אם אין אפשרות להיפרע מנכסי החייב; וגם בקהילות ישראל של ימי-הביניים הלכו בחוקות הגויים וחיקו את המאסר על העבירה של אי-פריעת חובות ("פריעת חוב מצווה" היא). אבל דין התורה אינו כן: בלשון הרמב"ם, "דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו, אם נמצאו ללווה נכסים, מסדרין לו ונותנין לבעל-חובו את השאר... ואם לא נמצא ללווה כלום, או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד, ילך הלווה לדרכו, ואין אוסרין אותו, ואין אומרין לו, הבא ראיה שאתה עני..." הדברים מתבססים על מה שכתוב בתורה, "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" – ומפרשים את "העני עמך" לאמור, "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני" (רש"י). ואף הרחיקו לכת ואמרו, לא זו בלבד שאסור לנושה למצות את הדין עם בעל-חובו, אלא אסור אפילו "לעבור על פניו" – והוא כדי שלא יבוא במבוכה ויתבייש לפניך.

מסוכנים בהרבה מן הנושים היו "גואלי-הדם": אם אלה רצו אחר כספם, אלה רדפו אחר הורג קרובם: אם סכנתם של אלה הייתה סכנת שעבוד ושלילת חירות, סכנתם של אלה הייתה סכנת נפשות. כדי להגן על ההורג בשגגה מפני גואל-הדם, ציוותה התורה להקים "ערי מקלט": כל עוד נמצא הבורח בתחום עיר מקלט, לא היה גואל-הדם יכול לפגוע בו. אם טען גואל-הדם שההריגה לא הייתה בשגגה כי אם בזדון, עליו להאשימו בבית-דין ולהוכיח אשמתו בראיות כשרות: והיה אם הצליח, דין ההורג כדין רוצח; ואם לא הצליח, מחזירים את ההורג לעיר המקלט. גם במקלט זה, הנועד להגנה על שוגג מפני יצר הנקמה (הטבעי, ולפי דין תורה לגיטימי) של רודפיו, יש משום שלילת חירות התנועה – ועל כן מן העניין הוא לראות כיצד חכמי התלמוד המתיקו גלולת שלילה זו. הכתוב, "ונס אל אחת הערים האלה וחי", שפשוטו הוא שהמנוסה אל עיר מקלט תציל חיי הנרדף, נתפרש על-ידי חכמים לאמור, שבכל עיר מקלט צריכה להינתן אפשרות לנרדף לעבוד למחייתו, ואין הוא חייב לעבוד אלא במקצועו שלו: גם "הרב שגלה, מגלים ישיבתו (תלמידיו) עמו". כמה מקצועות, שנחשבו מסוכנים, לא היו מותרים בערי מקלט: "אין פורסין בתוכן מצודות, אין מפשילין בהן חבלים, ואין מוכרין בהן כלי זין". כדי שהחיים שם יהיו נעימים ככל האפשר, קבעו שערי המקלט לא יהיו כפרים קטנים "ולא כרכים גדולים אלא עירות בינוניות"; שלא ימוקמו אלא במקום שיש בו מים בשפע; ומקפידים שבתוך האוכלוסייה הקבועה של ערי מקלט יהיו "כהנים לויים וישראלים". הדיור בערי המקלט היה חינם, בבתים שהוקמו לצורך על-ידי הרשות (כשנתנו מקלט גם ב"ערי הלויים", ולא רק בשש ערי המקלט הקבועות בתורה, גבו דמי שכירות בערי הלויים, אך לא בערי המקלט): משהגיע לעיר מקלט, "ועמד פתח שער העיר, ודיבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו, ואספו אותו העירה אליהם, ונתנו לו מקום וישב עמם". כל מי שברח לעיר מקלט, יושב בה "עד מות הכהן הגדול, ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו". תהא התקופה עד יום מותו של הכוהן הגדול שכיהן בתפקידו בשעת המנוסה לעיר המקלט, קצרה כאשר תהא, אם הנרדף יוצא את עיר מקלטו וגואל-הדם ממיתנו, הרי הוא אשם ברצח; ואילו אם עזב עיר מקלטו לפני מות הכוהן הגדול, או בכלל לא נס לעיר מקלט, "ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו, ורצח גואל הדם את הרוצח – אין לו דם", כלומר, אינו עובר עביר פלילית.

"גואלי-הדם" עברו מן העולם. אין אדם עושה עוד דין לעצמו או על דעת עצמו – ואם יעשה, יתן על כך מצדו את הדין. אבל הלקח הטוב שנתנה לנו התורה בעינו עומד: אם מן ההכרח הוא לשלול חירותו של אדם למען הגנה על שלום הציבור, מוטב שלא יהא מאסר עונשי כי אם מקלט אנושי.

עוד בנושא