חכמים: חופש הדעה

רבי אלעזר בן עזריה דרש פסוק שבספר קוהלת, "דברי חכמים כדורבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד"; מי הם "בעלי אסופות?" "אלה תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה: הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין, והללו מכשירין. שמא יאמר אדם, איך אני למך תורה מעתה?" כיצד אני יכול למצוא את ידי ורגלי בכל התסבוכת הזאת של דעות חלוקות, של תורות שונות? "מעתה תלמוד לומר: כולם ניתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב: 'וידבר אלוהים את כל הדברים האלה'. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרים ואת דברי מתירים, את דברי פוסלים ואת דברי מכשירים".

דומה שממרה זו של רבי אלעזר בן עזריה מבטאת אחד מן הרעיונות המופלאים שבתורה שבעל-פה. זוהי תורה "פלוראליסטית" ביותר: כמעט ואין לך בעיה, משפטית, מוסרית או אחרת, שהדעות עליה אינן מחולקות. אחד אומר כשר, אחר אומר פסול; אחד אומר לאו, אחד אומר הן; אחד אומר מותר, אחד אומר אסור. האם ניתן לקבוע בכלל את ה"הלכה" אשר הולכים לפיה? אם כי אולי לא היה מנוס מכך שבמרוצת הזמן אמנם נמצאו דרכים שונות לפסיקת ההלכה, עד שההלכה נקבעה ונקפאה סופית, הרי בתחילת הדברים, במקורם, מצח הדבר ונולד מתוך חילוקי-הדעות, מתוך חופש הדיבור: כל אחד הביע מסורת משלו, סברה משלו, דרשה משלו, היגיון משלו, וכל אחד ואחד וטעמיו ונימוקיו עמו. ועל-ידי שמצאו להם תלמידים שהלכו בעקבותיהם, ותלמידים את תלמידיהם, נוצרו אסכולות שונות שהתחרו זו בזו וחלקו זו על זו – והמפורסמות שבהן, בית שמאי, שהייתה בדרך כלל המחמירה, ובית הלל, שהייתה בדרך כלל המקלה. כדי שההלכה תיקבע לפי בית הלל, שעה "שהללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו", ושתיהן היו משוכנעות בתום לבן שאמנם המסורת שבידן היא תורת האמת – צריכה הייתה בת-קול לצאת משמים ולהכריז. "אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל".

לא הייתה זאת הפעם היחידה שבת-קול יצאה משמים להכריע בין הדעות החלוקות, בין "דברי אלהים חיים" הסותרים זה את זה. כשרבי אליעזר פעם חלק על הרוב, וניסה בכל מיני אותות ומופתים על-טבעיים להוכיח צדקתו ולא הצליח להרשים את חבריו, פנה לסמכות העליונה ואמר, "אם ההלכה כמותי, מן השמים יוכיחו: יצתה בת קול ואמרה, מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום!" הדעת הייתה נותנת שכמו אצל בית הלל, יראו גם פה הכרעת בת-קול משמים כסופית ומחייבת; אבל פה קם רבי יהושע, שהיה דובר הרוב, על רגליו ואמר, התורה "לא בשמים היא", ואין אנו "משגיחין" עוד בבת-קול ומקבלים הכרעתה, "שכבר כתבת בהר סיני בתורה, אחרי רבים להטות", ולעניין התורה שאינה עוד בשמים אלא כבר עלי אדמות, הולכים אנו אחר הרוב. התקוממות זו נגד ההכרעה האלוהית, ועמידה זו על חופש הדעה האנושית ודרכי הכרעה אנושיות, אין דומה להן בשיטות של משפט דתי: כנראה עשו רושם גדול גם בשמים, שהגמרא מספרת שם על אליהו הנביא ששמע את הקב"ה אומר אותה שעה, תוך כדי חיוך: "ניצחוני בני, ניצחוני בני". חבל שהאירועים לא נסתיימו בסיפור מלבב זה: אחרי שהרוב ניצח במערכה, ניצל כוחו וסמכויותיו לרעה והתנקם ברבי אליעזר על-ידי נידויו.

ההליכה "אחר הרוב" היא אמנם דרך נוחה וסבירה להכרעה בין דעות מחולקות, אבל אין בה כדי להסיר את חילוקי-הדעות עצמם. גם הדעה שלא נפסקה הלכה כמותה, משקפת "דברי אלהים חיים". לא זו בלבד שאין לנדות את מי שהביע "דברי אלהים חיים" לפי גרסתו, אלא כדי שתוכל לבוא הכרעת "הרוב", להבדילה מקונסנסוס פה אחד, צריך שיהא מיעוט להתמודד בו. הוא שאמרו, "אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה עמידת רגלים למורה שיורה": התורה לא ניתנה "חתוכה", ברורה וחד-משמעית, על מנת שתהא לכל מורה "עמידת רגלים" להורות את שלו. תורה "חתוכה" מלכתחילה, כמו שנהייתה במרוצת הדורות על-ידי שנקבעה ונקפאה ההלכה, לא הייתה משאירה פתח פתוח לאותם "חיים אלוהיים" המשתקפים בדברים שונים ובדעות סותרות.

הכתוב, "אחת דיבר אלהים, שתיים זו שמעתי, כי עוז לאלהים", נתבקש לאמור: "מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות". ודבר הנביא, "וכפטיש יפוצץ סלע", נתפרש לאמור: "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים". ובמקום אחר: "מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה היה מתחלק לשבעים לשונות". לא שהטעם האחד (או הלשון האחת) לגיטימי יותר או לגיטימי פחות ממשנהו: מטבע ברייתה של תורת חיים הוא, שיש בה פנים לכאן ולכאן, ויש בה מקום לטעמים מגוונים.

אמרו על רבי מאיר, שלא היה בדורו כמותו: "ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? מפני שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, ועל טהור טמא ומראה לו פנים". כנראה התרחשה במוחו החריף של איש גדול אחד כל הזירה האינטלקטואלית של התנגשות דעות וטעמים, שהיא זירת המערכה של כל החכמים כולם. משאהב רבי מאיר לגלות בתורה פנים רבות, הדעת נותנת שמסוגל היה לראות בכל דבר גם את השלילה וגם את החיוב, ובכל דעה גם את האמת וגם את הטעות; ומשלא השכילו חבריו "לעמוד על סוף דעתו", אין זאת כי אם גם סתר את עצמו מדי פעם, וחזר בו מדעה שהביע קודם לכן. רש"י מפרש שם שחבריו לא השכילו לדעת "באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים, שהיה נותן דעת מיושב והגון על אין הלכה כהלכה" – רוצה לומר, כנראה היה נוטל פרופוזיציה פלונית שאינה הלכה ונותן בה טעמים משכנעים להוכיח שהלכה היא, או צריכה להיות. ואם אמנם היה בטעמיו כדי לשכנע ("להראות פנים"), בין שההלכה מצויה ובין שהיא רצויה, כי אש לא זו בלבד שלא הייתה בכך סיבה שלא לפסוק הלכה כמותו, אלא היה בכך טעם רב לפסוק הלכה כמותו. אולי הכוונה היא שלא השכילו חבריו "לעמוד על סוף דעתו" משום שלא ידעו להבחין בדבריו, אימתי דיבר כמחוקק ואימתי כשופט ואימתי כאקדמאי, אימתי לשנה ואימתי לדורות.

"תלמיד היה לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיא אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים-ושמונה טעמי טהרה". עדות זו מעידה על רבי מאיר, לא רק שידע ללמד תלמידיו שיבחינו הבחן היטב בין טומאה ובין טהרה, אלא גם שידע להוריש לתלמידיו את כוחו וחריפותו שעמדו לו למציאתם וחידודם וגיוונם של טעמי טומאה לטומאה ושל טעמי טהרה לטהרה; ולא הייתה, לא אצל רבי מאיר ולא אצל תלמידיו, הכשירות המיוחסות לאחד "תלמיד ותיק ביבנה", שידע "לטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים".

העולה מן המקובץ – ואפשר להוסיף עליו כהנה וכהנה – שבבתי-המדרשות הקדומים ההם שררו חופש הדעה וחופש הדיבור; ואם כי יש הגבלה על תלמיד שלא יורה הלכה בפני רבו, בעיקרו אין זה עניין אלא לנימוסין טובים ולכיבוד הרב. (בדיני נפשות שבסנהדרין נתנו לתלמידים להביע דעתם לפני הזקנים: "בדיני נפשות מתחילין מן הצד".) לפי המסורת התלמודית היו חכמים "מתנצחים" זה עם זה: לא רק היו מתווכחים ומחליפים דעות, אלא היו עומדים על דעותיהם, ולו גם היו במיעוט.

שנינו: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים... איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי". המחלוקת בין הלל ושמאי אינה אלא דוגמה לכל המחלוקות שבתלמוד: כולן היו לשם שמים, ועל כן סוף כולן "להתקיים" לדורות ולא להיאבד. ואם אמנם גם דברי אלה וגם דברי אלה "דברי אלהים חיים" הם, אין כל הצדקה לקיים את אלה ולגנות ולהשכיח את אלה: העובדה שאלה נקבעה הלכה כמותם, ואלה לא נפסקה הלכה כמותם, אינה מוסיפה על אלוהיותם של אלה ואינה גורעת מאלוהיותם של אלה. השאלה, "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין", אם כי "אין הלכה אלא כדברי המרובין" – כבר העסיקה את חכמי המשנה, ודעותיהם מחולקות גם לעניין זה. אחד("תנא קמה") אומר,שאם ראה בית-דין לסמוך על דעת יחיד, אף-על-פי שלא נפסקה הלכה כמותו או כשעוד טרם נפסקה ההלכה, אין בית-דין אחר יכול "לבטל דברי בית-דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין". אפשר היה, כמובן, למנוע הסתמכות בית-דין על דעת יחיד, או להפחית סכנת ההסתמכות, אלולא היו "מזכירים" גם את דעת היחיד, ואילו היו "מזכירים" רק את דעת הרוב: כנראה התכוונו להשאיר את הפתח פתוח שבית-דין פלוני יעדיף, מטעמיו שלו, את דעת היחיד – ואם עשה כן, ההלכה שפסק פסוקה היא ועומדת, עד שתיבטל בידי בית-דין "הגדול ממנו בחכמה ובמנין". רבי יהודה אומר, מזכירים את דברי היחיד אם כי אין הלכה כמותו, "שאם יאמר האדם, כך אני מקובל, יאמרו לו, כדברי איש פלוני שמעת" – ומפרשים המפרשים שיאמרו לו כך כדי שידע שהשמועה ששמע בטלה היא ואין הלכה כמותה. ואולם ניתן לפרש משנה זו גם על דרך אחרת: איש המעיד על עצמו שהוא "מקובל" מבית אביו או מבית רבו לנהוג כפי שהוא נוהג, אומרים לו, אם כי אינך נוהג כהלכה הפסוקה, אתה נוהג לפי דעת יחיד שחלק על הרוב, ותנוח דעתך. פרשנות זו מסתייעת בגרסה המיוחדת לאותו רבי יהודה בתוספתא: הוא חולק שם על הטעם שמזכירין דברי היחיד רק כדי "לבטלן". ואומר שמזכירין, כלומר, משמרים אותם, "שמא תיצרך להן השעה ויסמכו עליהן". לשון אחר, אם כי לעת עתה נפסקת ההלכה כפי דעת הרוב, יכול ותבוא שעה שיצטרכו להפוך את הקערה על פיה ולפסוק כדעת היחיד. וזאת אמנם ההנמקה הסבירה יותר: אם מזכירין דברי היחיד רק כדי לבטלן, מוטב היה שלא להזכירם עוד כלל ולהביאם לידי שכחה. (וזאת אשר הרמב"ם עשה בחיבורו "משנה תורה", כדי "שתהא תורה שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל, בלא קושיא ובלא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא צעדים ברורים".) ההזכרה והשימור של כל הדעות השונות, ולא רק של אלו הנוהגות הלכה למעשה, נועדו לדורות הבאים – ולא רק על מנת שתיפסק הלכה אחרת כמותן אשר שינוי העתים מחייבה, אלא גם כדי להנציח אופיה של התורה-שבעל-פה, שניצוציה כניצוצי הסלע אשר פטיש מפוצצו.

ואולם חופש הדעה אינו מונופולין של החכמים: בעלי האגדה ביטאו את הרעיון המונח ביסוד חופש-הדעות הכללי ומצאו לו סימוכין בתורה שבכתב. כשהתפלל משה לפני האלוהים, קרא לו בשם "אל אלהי הרוחות" – לא אל הרוח, כי אם אל "הרוחות", ובלשון הרבים ראו אילן להיתלות בו: ביקש "משה מן הקב"ה בשעת מיתה ואומר לפניו, רבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד מהם, ואין דעתו של זה דומה לדעתו של זה. בשעה שאני מסתלק מהם, בבקשה ממך, אם ביקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". "המנהיג" הוא המחוקק והמושל – שעליהם אמנם מוטלת חובה "לסבול" דעות פסולות, אף אם "הסבל" אינו אולי מדומה בלבד. המנהיג חייב לסבול,ואילו העם צריך לברך: "אם ראה אוכלוסין של בני אדם, אומר, ברוך חכם הרזים – כשם שאין פרצופותיהן שווין זה לזה, אין דעתן שווה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו". כך מתפרש גם הכתוב, "לעשות לרוח משקל" – לתת משקל לכל דעה ודעה. אלוהים, כ"חכם הרזים", יודע סודות כולם ודעות כולם, ולא בכדי חנן הוא כל אדם בדעה משלו: ועל כך מברכים אותו ברכה מיוחדת.

גם מן הבחינה המשפטית, רשאי כל אדם להחזיק בדעותיו, אפילו היו דעות פסולות או פליליות. כל עוד מעשהו הגלוי אינו אסור, אין הוא עובר עבירה. "דברים שבלב אינם דברים" – מימרא זו שנאמרה בדיני ממונות, יאה גם לדיני נפשות. אפילו דברים-שבעל-פה, אף אם אסורים הם, אינם בגדר עבירות פליליות, אלא בגדר "לאו שאין עמו מעשה" שאינו משמש עילה בפלילים (חוץ מעבירות מיוחדות הנעברות בדיבור-פה, כמו שבועת-שקר או קללת אלוהים או הסתה לעבודה זרה). ואם תרצו לומר שאם הדעה והמחשבה אינן נענשות בידי אדם אבל נענשות הן בידי שמים, אמרו חכמים. "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה".

מה שאין כן מן הבחינה הדתית: יש דעות פסולות שאם אדם "אומר" אותן, "אין לו חלק לעולם הבא": למשל, "האומר, אין תחיית מתים מן התורה, ואין תורה מן השמים"; וכן "האפיקורוס", שהוא, כלשון הרמב"ם, "האומר שאין שם נבואה כלל, ואין שם מדע שמגיע מן הבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבנו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם"; וה"מינים" שהרמב"ם מגדיר אותם כאלה האומרים "שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל שהם שניים או יותר, והאומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל...". במקום אחר מתאר הרמב"ם את ה"אפיקורסים" כאלה "התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס, בשאט נפש, ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון". ודוק: אפילו לעניין העולם הבא אין דנים לשריפת הגיהנום אלה החושבים כך, אלא רק אלה אשר גם אומרים כך, או נוהגים כך.

קיימת עבירה פלילית אחת, שעונשה מוות, שכל כולה לא הייתה בראשונה אלא בהבעת דעת נוגדת. הכתוב, "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן... או אל השופט, ומת האיש ההוא", מדבר לכאורה, ובהקשר הדברים, במי שמסרב בזדון לקיים פסק-דין של בית-משפט מוסמך. ואולם פירשוהו כאילו חל על "זקן ממרא", שהוא אחד "הזקנים", המחוקקים או השופטים, שחלק על דעת חבריו ועמד על דעתו: "כך דרשתי, וכך דרשו חברי, כך לימדתי, וכך לימדו חברי". ככל הנראה, כסבורים היו חכמי התלמוד שעל אי-ציות לפסק-דין אין להטיל עונש מוות, וחיפשו להם לעבירה קפיטלית זו תוכן אחר. אבל גם הבעת דעה נוגדת, ואף עמידה עיקשת על דעה זו, אינן מצדיקות ענישה כה חמורה, או אף ענישה בכלל – ועל כן הגבילו את העבירה, על פי הכתוב, "יעשה בזדון", רק למורה ההוראה שהוא מוסמך להורות לאחרים את הדרך ילכו בה ("הלכה"), ושהורה "לעשות" על-פי דעתו ולא על-פי דעת הרוב: "אם הורה לעשות, חייב... ואינו חייב עד שיורה לעשות". ואמנם מחייב הסדר הציבורי שלא כל אחד מחברי בית המחוקקים יוכל לחוקק על דעת עצמו: חוקים בעניין אחד השונים זה מזה והסותרים זה את זה, מביאים אנדרלמוסיה לעולם, או, בלשון חכמים, "מרבים מחלוקת בישראל". אבל נתנו לזקן-ממרא שלוש הזדמנויות, לפני שלוש ערכאות, לשכנע את בתי-הדין שגרסתו או מסורתו או סברתו היא הנכונה, ודעת הרוב בטעות יסודה; רק אם לא הצליח לשכנע אף לא אחת מהן, ובכל זאת ממשיך ומורה הוראה לעשות כדעתו, עובר הוא את העבירה. מותר לו להמשיך ולהחזיק בדעתו, ואף להביעה כדעת מיעוט, כל עוד לא יוסיף להורות הלכה למעשה; ואין אנו יודעים שאי-פעם נמצא אדם אשם בעבירה זו.

אחד מגדולי ה"ממרים" שבכל הזמנים היה אלישע בן אבויה (המכונה "אחר"). לא דנו אותו למיתה, מסתמא, משום שלאחר שיצא לתרבות רעה לא הורה עוד תורתו ברבים, לא הלכה למעשה ולא בכלל. אבל כולם נידו והחרימו אותו, בזו לו ולא הזכירו עוד את שמו – חוץ מרבי מאיר תלמידו, ששמר לו אמונים ולא הפנה לו עורף עד יום מותו. וכיצד ניתן להסביר שאחד מגדולי ההוראה נתפס לאפיקורסות? מספקת האגדה על "ארבעה שנכנסו לפרדס", ואלישע בן אבויה ביניהם; "הפרדס", לפי המפרשים, הוא השמים, ויש אומרים לעלו לשם, ויש אומרים שרק דימו שעלו לשם. פשוטו של "פרדס" הוא גן או גינה, ויש להעמיד את ה"פרדס" בחזקתו ששם פורחים הפרחים, וכנגד בושמם קשה לעמוד. אין חולקין שעברו על דברי בן-סירה, "במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות". וכן שנינו, "המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ואמנם אחד הנכנסים לפרדס, "הציץ ומת"; אחד "הציץ ונפגע" ("נטרפה דעתו", כפירוש רש"י); אחד (רבי עקיבא) יצא בשלום; ואילו אלישע "קיצץ בנטיעות". מסתמא לא "קיצץ בנטיעות" שבפרדס עצמו, שהרי נתבשם מהן יתר על המידה; לכן צריך לייחס מעשה קציצתו או השחתתו לנטיעות שמחוץ לפרדס – ואלו חיי התורה אשר אלוהים "נטע בתוכנו". ללמדנו שמי שנכנס לפרדס, של חכמה חיצונית או מיטאפיסיקה או פיתויים שמימיים אחרים, עושה כן על סיכונו שלו: מוטב, כך יועצים לו, שלא לעשות כן אלא להישאר בארבע אמות ההלכה ולחסות בצל השכינה. בין אמרותיו של אלישע שנשתמרו לנו – והן נשתמרו משום שגם לאחר "קציצתו" לא שרפו או העלימו אותן – יש אחת המפרשת דברי איוב, "לא יערכנה זהב וזכוכית, ותמורתה כלי פז": "זהב" הוא התורה, שכמו אותה מתכת קשה, עומדת לעד: ואילו זכוכית, "משנשברה אין לה תקנה". יש שמעדיפים בתי זהב, שקירותיהם עומדים בפני כל רוח; ויש שמעדיפים בתי זכוכית, שאם כי שברירים ושקופים הם, פתוחים הם לאור השמש.

"הנידוי" נעשה לאמצעי הענישה הנפוץ ביותר על הפצת דעות פסולות ברבים. אם לפעמים נוצר רושם שהרבו בנידויים יתר על המידה, יש לזכור שלא הגיבו תגובה עונשית אחרת. הרמב"ם מונה עשרים-וארבעה דברים שבגינם מותר לנדות, וביניהם אחדים הנוגעים לחופש הדיבור: המבזה תלמידי חכמים (ואפילו לאחר מותם), "המבזה שליח בית-דין", "הקורא לחברו עבד", המזכיר שם שמים לבטלה, הנשבע לדברי הבל, והמנדה מי שאינו חייב נידוי. משום שהנידוי בא על דעת חכם או חכמים ולא היה זקוק לחקירה ולשפיטה, תמיד הייתה קיימת סכנה שישתמשו בו במידה מופרזת או ללא שיקול-דעת מספיק; ומשבח הרמב"ם "חסידים ראשונים" ו"חכמים גדולים" אשר מעולם לא נידו אדם": "וזוהי דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה", על כל פניםכשהעבירה לא נעברה בפרהסיא.

הנידוי בשל הבעת דעת מיעוט לא היה מנת חלקו של רבי אלעזר בלבד. שנינו: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו, עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב-בית-דין לישראל. אמר להן, מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא היו אומרים, בשביל שררה חזר בו... ונידוהו ומת בנידויו, וסקלו בית-דין ארונו. אמר רבי יהודה, חס ושלום שעקביא נתנדה, שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטה כעקביא בן מהללאל. ואת מי נידו? אלעזר בן חנוך..." רבי יהודה חי ארבעה דורות ויותר לאחר עקביא, והוא הניח כדבר המובן מאליו שצדיק כמו עקביא לא היו מנדים; אבל השמועה או המסורת הייתה, שנידו בדור ההוא אחד החכמים, ומצאו להם את אלעזר בן חנוך, שעליו אין לנו שום ידיעה אחרת. אמרו עליו שנידוהו משום "שפיקפק בטהרת ידים" – "פקפוק" אשר לאחר מכן יוחס גם לישו הנוצרי. ברם, לפני מותו חזר בו עקביא מארבעת הדברים ההם, כשכבר לא דבר בכך חשש של חשק לשררה; וכשבניו שאלוהו, למה לא חזרת בך קודם לכן בפומבי, ענה להם, שהדעה שלו שווה לדעת הרוב, כל עוד מקור דעתו הוא כמקור דעתם: "אני שמעתי מפי המרובים, והם שמעו מפי המרובים; אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתם"; אבל עתה, כשהרוב החליט נגדו ובניו אינם שומעים דעתו אלא מפיו, שהוא פי יחיד, "מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין".

עוד בנושא