שיוויון ושוני

וזו לשון הסעיף הראשון להכרזה האוניברסאלית של האומות המאוחדות בדבר זכויות האדם: "כל בני-האדם נולדו בני-חורין ושווים בזכויותיהם ובכבודם". שוויון זה בין בני-האדם, וההצהרה שכולם נולדו חופשיים ושווים, אינם המצאה של מחברי ההכרזה, ומוצאם, כמו רוב רובן של זכויות-היסוד של האדם, אף הוא נעוץ במקורות היהדות.

המקרא מלמד שאלוהים ברא את האדם בצלמו וכדמותו, "בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". כל אדם נברא בצלם אלוהים, וכל בני-האדם שווים בכך. ההבדל האחד והיחיד ביניהם נזכר באותו פסוק עצמו, והוא ההבדל בין זכר ובין נקבה. אבל גם הבדל המינים נזכר באותו הקשר רק כדי להדגיש את השוויון שביניהם: כשם שהזכר נברא בצלם אלוהים, כך הנקבה נבראה בצלם אלוהים. לא שיש מין לאלוהים (על-כל-פנים, אין הכרח שיהא לו מין), אבל העובדה שיש הבדל גופני, פיסיולוגי, בין הזכר לבין הנקבה, אין בה כדי לפגוע בשוויון האישי, המוסרי, המשפטי ביניהם. זה הכלל הגדול: משום שכל אדם נברא בצלם, כל אדם שווה לזולתו, ואין אדם רשאי לומר לחברו, אני גדול ממך, דמי סמוק מדמך.

שני חכמים היו מחולקים בדעתם, מהו "הכלל הגדול" שבתורה. רבי עקיבא אומר, הכלל הגדול שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך"; ואילו בן עזאי, שהיה בן-דורו ותלמידו, חולק עליו ואומר, כי הכלל הגדול של התורה הוא "זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו, זכר ונקבה בראם". מה ההבדל בין רבי עקיבא ובין בן עזאי? אחד אומר, אי-אפשר לדרוש ממך לאהוב כל אדם במידה שווה, אינך יכול "לאהוב" אדם שהוא זר לך, שאינך מסוגל אפילו להכיר ולהבין אותו: דייך אם תאהב את רעך, את הקרוב לך, השייך למשפחתך, לשבטך, לעמך. ואילו בן עזאי אומר, כל אדם נברא בצלם אלוהים: כמו שאתה חייב לאהוב את אלוהים, כך הכלל הגדול שבתורה הוא שחייבים להתייחס לכל אדם ביחס שווה. למדנו מניסיון החיים הארוך שלנו שאולי אפילו קשה יותר לאהוב את הקרובים לנו מאשר את הרחוקים מאתנו: אלה שאנחנו נתקלים בהם יום-יום ושעה-שעה, אנחנו גם מתנגשים בהם

יום-יום ושעה-שעה, או לפחות עלולים לפגוע בהם ולריב עמם. השנאה העזה ביותר ששופטים נתקלים בה, היא השנאה בין בני-זוג, או השנאה בין יורשים. ככל שהמרחק גדול יותר, השנאה בוערת פחות; ואם אין "אהבה" מיוחדת לרחוקים, על כל פנים, יחס של כבוד יכול וצריך לרחוש להם.

אבל זהו כבר קושי פסיכולוגי, שאינו נוגע לפירוש המקרא. מה שחשוב לנו הוא, שהשוויון היסודי בין בני-האדם, שחייבים להתייחס לכל אחד ואחד מהם כנברא בצלם, הוא כלל גדול שכל תורת ישראל מושתתת עליו.

כלל גדול זה נשאר כלל מוסרי, אתי, פילוסופי. שום מסקנות משפטיות מיוחדות לא נגזרו ממנו ולא נתבססו עליו. מכלל זה יוצא רק דבר שולי מאוד, טיפוסי למדי לכל הגישה הפראגמטית והמעשית של המשפט העברי. יש הלכה שחייב אדם לרחוץ את פניו, ידיו ורגליו בכל יום, מפני שנברא בצלם אלוהים. בהקשר זה מספרים על הלל הזקן, כשתלמידיו אמרו לו, להיכן אתה הולך? וענה, לעשות מצווה; מה המצווה? שאלו אותו, לרחוץ בבית-המרחץ, השיב. אמרו לו, וכי זו מצווה היא? אמר להם: הן: "מה אם איקונין של מלכים (הפסלים היפים של מלכים) שמעמידין אותם בבתי תיאטריות ובבתי קרקסות – מי שנתמנה עליהם הוא מורקם ושוטפם ורוחצם והם מעלים לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, שנאמר, 'כי בצלך אלהים עשה את האדם', על אחת כמה וכמה".

ומאחר שכל אדם נברא בצלם אלוהים, צריך אדם ללכת בדרכיו, ככתוב בתורה: "והלכת בדרכיו". וכי תשאלו, איך יכול אדם ללכת בדרכי אלוהים? השיבו חכמים: מכיוון שנברא בצלמו ובדמותו, צריך גם שידמה לו, מבחינה עניינית, לאו דווקא מבחינה חיצונית. כמו שהוא מלביש עירומים, כך אתה תלביש עירומים; כמו שהוא מעודד חולים, כך אתה צריך לבקר חולים; כמו שהוא מנחם אבלים, כך אתה צריך לנחם אבלים; כמו שהוא רחום וחנון, כך אתה תהא רחום וחנון. והוא שכתוב בתורה: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהיכם": הקדושה שלי היא הנותנת את הקדושה המוטלת עליכם.

יש ממורי ההלכה שאמרו שכל הסגולות האלוהיות האלה – לומר שאלוהים הוא "רחום וחנון, ארך-אפיים ורב חסד", עולות כדי "חוצפה כלפי שמייא": האומר על אלוהים שיש לו סגולות כאלה, כמוהו כמודד אותו במידות אנושיות, בו בזמן שאלוהים נשגב מכל תיאור. ההנחה היא שייחסו לאלוהים מעלות וסגולות כדי לעשות אותן לסגולות אנושיות, למושאי חיקוי. כשם שהוא רחום, כך אתה תהא רחום, ואין לך דבר נעלה מן הרחמים, שהרי גם אלוהים רחום, ועליך לשאוף להידמות לו. "האהבות" המיוחדות של אלוהים הכתובות בתורה – למשל, שאלוהים אוהב יתומים ואוהב אלמנות ואוהב גרים – אינן באות אלא להדגיש ולשים בלבך שדווקא אותם בני-אדם אשר מדרך הטבע אולי אינם אהובים עליך אלא בזויים בעיניך, החלשים והנרדפים והעשוקים, שמטבע אנוש עושקים ושונאים אותם ומזלזלים בהם, אלוהים אוהב אותם "אהבה" אלוהית – שתשמש לך דוגמה ומופת.

המסקנה היפה ביותר, ואולי גם החשובה ביותר, שהוסקה בהלכה, מן השוויון של בני-האדם ומבריאתם בצלם, נמצאת במשנה במסכת סנהדרין. נאמר שם שבית המשפט חייב לאיים על העדים, לפני שהם מעידים. וכיצד מאיימים על העדים בדיני נפשות? קודם כל מזהירים אותם שייחקרו חקירות מדוקדקות; ולאחר מכן יסבירו להם כי "בדיני ממונות – אדם נותן ממון ומתכפר לו; דיני נפשות - דמו ודם זרעו תלויים בו עד סוף העולם". שכן, על קין שהרג את אחיו, נאמר: "קול דמי אחיך צועקים אליו מן האדמה": לא נאמר דם אחיך, אלא דמי אחיך – דמו וגם זרעו אחריו. וחייבים הדיינים להוסיף ולומר לעד: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מבני-אדם, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מבני-אדם, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". כלומר, אם אתה מעיד לשקר וכתוצאה מן העדות לך, אדם נידון למוות, גרמת לא רק לאיבוד נפש אחת, אלא מעלים עליך כאילו גרמת לאיבוד עולם מלא. ומוסיפים הדיינים ואומרים, גם "מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך; ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולם דומים זה לזה; ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו; לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם". לחיי שלי, לכבודי שלי, לקיומי שלי, נברא העולם; כמוני כמותך, וכמותנו כל אדם.

מכאן, שכל העולם נברא בשביל היחיד, בשביל הפרט, בשביל האדם האחד והמיוחד; וככל שבני-האדם לא יהיו שווים, השוויון שביניהם הוא בכך שכל אחד ואחד שונה מחברו: כל אחד ואחד ואופיו שלו, דעותיו שלו, אמונותיו שלו, פרצופו שלו, צורתו שלו, נטיותיו שלו ותורשתו שלו – שעצם השוני המשותף הוא היוצר את השוויון בין כולם: השוני הוא גם אשר קובע את האינדיווידואלי, ולא בכדי נברא העולם בשביל כל אחד ואחד לחוד. לצד השוויון של בני-האדם שכולם נבראו בצלם אלוהים, קיים, כתוצאה ממנו, ממה שרגילים לקרוא היום "פלורליזם" בין בני-האדם: טוב הוא שכל אחד ואחד שונה מחברו, וזכות היא לכל אחד ואחד לפתח סגולותיו ואופיו המיוחדים לו, או אשר הוא בחר בהם.

כאמור, קובעת המשנה את הכללים היסודיים האלה של השוויון ושל השוני שבין בני-האדם, דווקא כאשר מדובר בדיני נפשות. אדם העומד לדין על עבירה שדינה מוות, ושחייו נתונים בסכנה, ואשר בתוקף החוק יהיו מצווים להמית אותו, גם דמו שלו ודם זרעו עד סוף כל הדורות יהיו "תלויים" בראש מי שגורם למותו שלא כדין.

וכאשר אדם הורשע ונידון למוות והוצא להורג, אמר רבי מאיר: "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת?" כלומר, מהי תגובתו של הקב"ה על צערו של פושע שהורשע בדין? הוא "מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמם של צדיקים".

עד כדי כך חשובים חייהם של בני-אדם בעיני אלוהים, שאפילו קיימו מצוותיו שלו והוציאו להורג את מי שנתחייב מיתה כדין תורתו, גם אז – בכך היה רבי מאיר בטוח – יושב הוא כביכול ומצטער על הדם שנשפך. וכבר ראינו שחכמים עשו את שלהם כדי לחסוך מהקב"ה את צערו ולמנוע הוצאות-להורג. "קל וחומר" שהוא מצטער על דמו של מי שנהרג, במזיד או בשגגה, ולא נתחייב מיתה על-פי דין – אבל גם בשביל זה וגם בשביל זה נברא העולם, ולעניין צערו של הקב"ה, בורא העולם, אין נפקא מינה חייו של מי נקטעו – של צדיק או של רשע, של יהודי או של גוי, של לבן או של שחור.

ואותו רבי מאיר, שמחשבות בורא העולם כה נהירות לו, המשיל לנו משל: "למה הדבר דומה, לשני אחים תאומים בעיר אחת; אחד מינוהו מלך, ואחד יצא ללסטיות; ציווה המלך ותלאוהו; כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! ציווה המלך והורידוהו". רש"י מפרש "שני תאומים: אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום". כולנו אחים תאומים אנו,שנבראו בצלם אלוהים: כל מלך – אחיו הוא פושע, וכל פושע – אחיו הוא מלך.

הגמרא מספרת על אדם שבא לפני רבה (לפי גרסה אחרת, לפני רבא) ושאל אותו מה לעשות: "ציווה עלי שליט העיר, לך והרוג את פלוני, אחרת אהרוג אותך. אמר לו, שיהרגוך, אבל אתה אל תהרוג! מי יאמר שדמך שלך סמוק יותר? שמא דמו של האיש ההוא סמוק יותר?" זאת היא גם, כפי שראינו, גישתו של בן-פטורא, שפסק כי מוטב שתמות בעצמך, ובלבד שלא תראה במות חברך. כיוצא בזה מצינן בירושלמי: "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו – ואם לאו, נהרוג את כולכם", מוטב שייהרגו כולם,ולא ימסרו נפש אחת למיתה. והוא משום שחיי כולם שווים; ולא זו בלבד אלא שחיי יחיד שקולים אף כנגד חיי רבים.

דברי הנביא, "הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו". מסכמים יפה את תורת השוויון והחובות הנובעות ממנה: כל התנשאות של אדם על אדם, כל יומרה של גזע עליון או של ייחודיות מיוחדת, אינה אלא "בגידה איש באחיו". לפחות בכוח, כל בני-האדם נולדים שווים ונשארים שווים, וכולם כאחד חסרים "אך מעט מאלוהים" ועטורים כבוד והדר.

עוד בנושא