בין שמירה על זכויות האדם לבין המאבק הלאומי

הערך של שמירת זכויות האדם הפך לאבן השתיה של החברה המודרנית. למרות זאת, מלא גם העולם המודרני בפגיעות- בדרגות שונות של חומרה- בזכויות אדם. מדוע? ברמה הכוללנית, השייכת למאמר הכוללני המתייחס לדרך שבה אפשר לחזק את זכויות האדם שאני בא לכתוב פה, אפשר להצביע על גורם עיקרי: ערך זכויות האדם מתנגש לרוב- פה, על פני האדמה- עם הערך הלאומי. זכות האדם לבטא באופן מלא את עצמיותו האישית מופיעה במקרים רבים כסותרת את זכות בני האדם לבטא באופן מלא את לאומיותם. לכן רומס הלאום את זכויות בני האדם- בני עם אחר ואף בני עמו שלו- המפריעים לו לפי ראייתו לממש את זכויותיו.

לכן, גם ברמה הקונספטואלית, הנאבקים למען זכויות האדם מתנגשים לרוב עם התפיסה הלאומית. במקרים רבים הם מזדהים עם תפיסת עולם אנטי-לאומית, הרואה בלאומיות שורש פורה ראש ולענה. לדעתם של אלה, לא תכלינה הרעות- ובמיוחד הפגיעות בזכויות האדם- כל עוד לא תנצח התפיסה הנאורה את הלאומיות, או לכל הפחות תגביל את זכויותיה של הלאומיות בהגבלות חמורות מאד.

אלא שכאן מתנגשת עם המציאות האנושית עכשיו. האנושות- גם המודרנית- לא מימשה פוליטית את תפיסת העולם הקוסמו-פוליטית. ייתכן שדווקא הנסיונות להקים מסגרות כל-אנושיות ממחישים זאת טוב מכל: כמה אנשים בדורנו רואים את עצמם קודם כל כאזרחי האו"ם? יש איזה יסוד פנימי מאד באדם, המביא את רוב בני האדם להגדיר את עצמם קודם כל כבני עמם. בעומק האופי האנושי נמצאת נקודה אינטימית התובעת את זכותה. בלתי אפשרי מבחינה מעשית- ולעניות דעתי, ההפסד גדול הוא מבחינה תרבותית- להתעלם ממנה ואפילו להגביל אותה. מה שאפשר מבחינה מעשית- והוא רווח גדול מבחינה תרבותית- הוא לעדן אותה. המאבק העיקרי למען זכויות האדם הוא לא ההתנדות לתפיסה הלאומית ואפילו לא הנסיון לרסן אותה; עיקר העבודה צריך להיות מבפנים: לקדם את הלאומיות, לפתח אותה, לתת לה סובלימציה.

אולי מוטב לומר: צריך להיאבק למען השחרור הלאומי. ב"שחרור לאומי"- שנשאו את שמו לשווא גם תנועות שידיהן מזוהמות בדם ובפגיעות קשות בזכויות האדם- הכוונה כאן למאמץ כלפי פנים; לשחרר את הלאומיות מעצמה, לחלצה מקליפתה הקשה, ברוח מה שנלמד בקבלה ובחסידות- שעבודת-השם של האדם היא לשחרר את הפרי מן השעבוד לקליפתו העבה. האור צריך כלי כדי להתקיים במציאות ולהאיר אותה, אבל צריכים להיזהר שהכלי לא יהיה מעובה מדי.

כך צריך להיזהר שהכלי הפוליטי של הלאומיות לא יהיה עבה מדי. לשחרר את הלאומיות מן השעבוד שלה לקליפתה הפוליטית, לתת חופש לנקודה האינטימית שלה. להשקות, כדי לחלץ את הנקודה החיה, את קודקוד הצמיחה שבתוך הגרעין הקשה, כדי להצמיח את התרבות הלאומית, כדי לאפשר פריחה לאהבה הלאומית- הינה דרך כדי לפעול למען זכויות האדם. כי פרחים אינם רומסים, ואהבה אינה מדכאת. דווקא להיפך. לכן לאומיות משוחררת דווקא תקדם את זכויות האדם.

התוכנית לשחרר את הלאומיות מקליפתה- לא בשמים היא. דווקא מכאן, מן האדץ הזאת, היא עשויה להתחיל. בשל התנאים המיוחדים עזוי להתקיים כאן מעין "כי המציון תצא תורה" של לאומיות אנושית. כבר כשמונים שנה נאבקות התנועה הלאומית היהודית והתנועה הלאומית הערבית על השליטה על הארץ הזאת. וכבר זמן רב מרגיש אני שבלי שינוי מטרת התנועה הלאומית, עלול המאבק להימשך עוד שנים רבות מאד. אם יגדיר כל אחד מן העמים את מטרתו כהקמת מדינה לאומית רגילה, השולטת בלעדית על השטח- קשה לי לראות איך תישא הארץ הקטנה הזאת את שנינו. כשמסתכל אני על המפה וחי את השטח, קשה לי לראות איך אפשר להקים מדינה לאומית פלסטינית רגילה. הנסיון לתת ללאומיות שליטה על שטח רצוף עלול לעלות במחיר של טראנספר של בני אדם בני שני העמים ופגיעות נוספות בזכויות האדם. מתבקש פה פתרון יצירתי יותר.

למה שעולה בדעתי אני קורא בשם "מדינה אנושית": מדינה של אנשים ששייכים לה, ולא מדינה ששולטת על שטחים. אפשר להגדיר מטרה: להקים שתי מדינות לאומיות על אותו השטח. היהודים ישלטו בעצמם והפלסטינים ישלטו בעצמם. כל היישובים והשכונות היהודיים הם חלק ממדינת ישראל, וכל היישובים והשכונות הפלסטיניים הם חלק ממדינת פלסטין.

בניגוד לרושם הראשון, אין זאת אוטופיה רחוקה. בעצם, זה המצב הקיים עכשיו בשטח- בחלק נכבד של הארץ. תושבי בית-לחם אינם נשלטים על ידי ישראל, ותושבי אפרת אינם נשלטים על ידי פלסטין. מה שחסר זאת התודעה; התודעה המכירה בכך שמצב בו לאומיות משוחררת מן התאווה לשלוט על השטח וכל אשר בו הוא שחרור לאומי, קידום של הלאומיות. תודעה כזאת יכולה להתבסס על חוקת היסוד של החברה הישראלית כפי שהיא מופיעה בתורה- דיני השמיטה והיובל, המבטאים את התודעה "כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, 23). אנחנו- כל בני האדם הגרים בארץ- אורחים בארצו של אלוקים. ומה שנאמר במסורת היהודית קרוב ללבה של המסורת האיסלאמית _יכול אני להעיד על כך מתוך קשרי האישיים עם פלסטינים וערבים אחרים), וגם קרוב הוא מקצה אחר ל"תודעה הפוסט-מודרנית" לשל "הירוקים" ושאר גוונים הנוטים לירוק, הנאבקים נגד שליטת האדם על האדמה.

גם משום כך יכול אני לטעון שהלאומיות פה בארץ קרובה, יותר ממה שחושבים, להשתחרר מקליפתה הקשה והכוחנית. התנועה החיונית ההיסטורית תוליך אותה לכך. לכן אפשר לצפות שקרוב שחרורו של המאבק למען זכויות האדם ממצבו הנוכחי- ההרואי והפאתטי- שבו נלחמים מעטים מול רבים, בעלי הזכויות מול המדינות הלאומיות בעלות הכוח. התנועה למען זכויות האדם עזויה להשתלב בתנועה לקראת לאומיות אנושית.

רבה של תקוע ויועץ למקורות ישראל הכנסת

עוד בנושא