זכות האדם לבעלות על צאצאיו

בסעיף ג' ב"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות-האדם" נאמר: "כל אדם יש לו זכות לחיים, לחירות ובטחון אישי". ובסעיף י"ב נאמר: "לא יהא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים, במשפחתו, במעונו, בחליפת מכתבים שלו ולא לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב. כל אדם זכאי להגנת החוק בפני התערבות או פגיעה בזולת". אך נראה שסעיף מרכזי אחד, המונע התערבות שרירותית בחייו ובמשפחתו של האדם ופגיעה בזכותו לחיים לחירות ולבטחון אישי, לא נאמר וראוי שייקבע במפורש בהכרזה המבקשת לקבוע סטנדרטים של אנושיות בעולם כולו. ראוי שייאמר במפורש, כי זכות יסוד יש לאדם בבעלות על צאצאיו.

במדינת ישראל, מאז הקמתה ועד היום, אין זכות זו שמורה לאדם ככלל מחייב, בפועל ובעיקר כאשר מדובר באדם מקרב בקוצות חלשות, ה"מטופלות" בידי רשויות הרווחה. פרשת "ילדי תימן" מלפני כחמישים שנה והמציאות הרווחת גם היום, של לקיחה בכפיה של תינוקות וילדים מקבוצות חלשות, הן בחזקת פשעים נגד האנושות, שמבצעת מדינת ישראל לאורך כל שנות קיומה. פשעי מדינה אלה מושתקים מעקביות על ידי רשויות השלטון. הן מסתייעות בחוק למניעת פרסום פרטים "פוגעים" הנוגעים לקטינים, ועל ידי בתי המשפט, המשמשים לעתים קרובות חותמת גומי להחלטות השרירותיות של רשויות הרווחה. נסיונותיה של התקשורת לדווח על גזילת תינוקות וילדים מהוריהם והעברתם לאימוץ או למוסדות נתקלים בלחצים מלמעלה ובאיומים גלויים למניעת פרסום.

ה"עליהום" הגורף של התקשורת על הרב עוזי משולם ומאמיניו טשטש ביעילות את הבעיה הקשה, שהוציאה המונים מיוצאי תימן להפגנות רוויות זעם ועוינות כלפי השלטון. באותה עת, מנעה חסימת הפרסום על מקרי הוצאת תינוקות וילדים מהוריהם בכפיה על ידי רשויות הרווחה את הקישור בין "פרשת ילדי תימן" לבין חטיפת ילדים בימינו. פרשה זו אינה חלק מעבר רחוק ובלתי רלוונטי; היא מציינת מצב מתמשך, שבו מוסדות החברה מבקשים לספק את דרישתם של אנשים חשוכי ילדים, בתנאים של מחסור בילדים לאימוץ.

בנוסף לכך, אלפי ילדים של הואים דלי משאבים כלכליים וחברתיים נלקחים מהם למוסדות, המספקים פרנסה ותקציבים נדיבים לקבוצות תמיכה של מפלגות השלטון. בחלק ממוסדות אלה חשופים הילדים להתעללות.

מעטים ההורים המוותרים מרצונם על ילדיהם, ולכן קשה כל כך לאתר ילדים למטרת אימוץ. הכתובת הנוחה להשגת היקר בנכסים, ילדים, היא אצל החלשים. עולים חדשים בתנאי מצוקה קשים במעברות היו בעבר הרחוק קבוצה נוחה ל"חטיפת ילדים". הציבור קיבל את ההסבר שעדיף כי יגדלו בבתים מבוססים וכך "יקבלו" הרבה יותר. ארגונים שהיו שותפים לקנוניה הציגו את ההורים הנגזלים כפרימיטיבים ואיפשרו להורים המאמצים לראות בהשתלטות על ילדי זולתם מעשה של חסד.

מאגר נוח ל"חטיפת ילדים" היום הן קבוצות חלשות כמו מפגרים, נרקומנים, עבריינים, חד-הוריות ולפעמים סתם עניים ומובטלים. רשויות האימוץ מצדיקות, בגיבוי בית המשפט, הוצאת ילדים כ"טובת הקטין" ומציגות את ההורים כעלובים שביצורים, שאינם מסוגלים לדאוג כהלכה לצאצאיהם. הסטיגמה של הכשלון, הסטיה והחולשה הם אמצעי יעיל לשכנוע הציבור שמדובר בטובת הילד.

אנשי העמותה "משכן אוהלים" טוענים שקיים קשר שתיקה, המשרת את הגורמים המעורבים בדבר ומגן עליהם מביקורת בעניין חטיפת ילדי תימן. אם התקשורת מתקשה לעסוק בפרשת החטיפות לאימוץ לפני חמישים שנה, על אחת כמה וכמה נכון הדבר ביחס לתהליכי אימוץ הננקטים בימינו. עולה החשד, שמדובר באנשים בעלי עוצמה פוליטית-חברתית רבה המצליחים למנוע פרסום של פרטים הכרוכים הבשתלטות על ילדי אזרחים חלשים. לחזקים, כידוע, אין קושי לנצח את החלשים ולכנות אותם אחר כך עבריינים, פורעי חוק, פנאטים וכדומה. אולי במלאת חמישים להכרזת זכויות האדם האוניברסלית של האו"ם יעז אמנסטי אינטרנשיונל להקים ועדת חקירה בינלאומית, שאינה תלויה בשלטון, לחקירת "חטיפת הילדים" משנות החמישים ועד עצם היום הזה.

אנתרופולוגית חברתית, יו"ר תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים

עוד בנושא