אזרחי סוריה - דברו!

 
אם ההגנה על זכויות האדם נעשתה, זה חמישים שנה, מעין דת חילונית עם מליוני מאמינים בכל היבשות, הרי זה משום שנראה כי בכל מקום היא נחוצה, ולפעמים אף דחופה בחיי היום-יום רברמה המיידית. אלפיים הארגונים הלאומיים והבינלאומיים העוסקים בנושא במסירות-נפש מודעים היטב לחשיבות שליחותם. השיח שלהם הומניסטי וא-פוליטי, אך חיציו מכוונים אל השלטון, דהיינו אל הפוליטיקאים.
 
חמישים שנות התערבויות רשמיות, תוכחות לא-רשמיות, קריאות שמניעות את אמות הספים, עצומות ציבוריות, התגייסות לחצים; בקצרה, קרב של ממש לטובת אלה שנפלו קורבן לאי-הצדק ולייאוש.
 
מדוע כה מאוחר? האם לא היו אסירים פוליטיים ואנשים מדוכאים ונרדפים לפני שנת 1948? כמובן, היו כאלה בכל המשטרים הדיקטטוריים. פה ושם ניסו קבוצות ויחידים לבוא לעזרתם. אבל בלי אמצאים הולמים ובלי רשת מידע מובנית, לקתה פעילותם בחסר.
 
היום, הודות לזרימת המידע המהירה, שונה המצב. במדינות רבות מכהן בממשלה אדם הממונה על זכויות האדם. שליחיו יושבים בשגרירויות, מסיירים ברחבי כדור האדץ ומפרסמים מסמכים ודוחות: הם מצלצלים בפעמוני האזעקה. במלים אחרות: היום יודעים.
 
סופר שהוחזק, עיתון שצונזר, מתנגד-משטר שמעצר או הועבר לכלא אחר, אסיר שעבר עינויים: חוקרי הארגונים לזכויות האדם שומעים על כך מיד ומנפצים את הסודיות האופפת פשעים אלה. ואז, גם אם אין הפעילים מצליחים להטיל מורא על המענים ואת המדכאים, הנהנים מחסות הרשויות והמדינה, גם אם הם נכשלים לעתים קרובות, הם מצליחים להעביר לקורבנות את המסר: לא שכחנו אתכם, לא נטשנו אתכם. והרי בעיני האסיר העומד נוכח עוצמת המשטרה, נוכח האיום על רצונו להחזיק מעמד, אין גרוע מהתחושה שהוא לבדו, שחבריו הקריבו אותו, השחברה דחתה אותו מעליה והשאירה אותו להסתדר לבדו.
 
בתחום זה נמשך המאבק. יותר מדי משטרים נוקטים שיטות שרירותיות. עינויים הם עדיין בבחינת נוהג מקובל, אף על פי שדעת-הקהל מגנה אותם.
 
מי שמגן על הקורבן, כפי שעושים כל אלה שעיקר מעייניהם בריפוי הנפש, מכריז כי לאדם יש זכות בלתי מעורערת ליהנות לא רק מחירות ומביטחון, כי אם גם מסולידריות.
 
סופר וחתן פרס נובל לשלום
המאמר מובא מתוך קובץ מאמרים לציון יובל להכרזת זכויות האדם האוניברסלית של האו"ם.
בהוצאת אמנסטי אינטרנשיונל.
עורך ומפיק: שלמה סלוצקי.
 
תרגם: נרי גבריאל-סבניה

עוד בנושא