משמעויות שונות של שוויון

השוויון מנוגד למצב הקיום האנושי הטבעי. בני האדם אינם שווים זה לזה במובן של זהות או דמיון, בתכונות אופי או במבנה גוף. השוויון הוא, על כן, תביעת האדם נגד אי צדק חברתי.

על רק תפיסה זו בוחן המחבר משמעויות שונות של ערך השוויון – פוליטית, חברתית וכלכלית – וכן את הקשריו לדמוקרטיה ולחירות.

1. אידיאל השוויון כמחאה

אידיאל השוויון מציב לו כמטרה את השיטה הבלתי טבעית ביותר מבין כל השיטות הפוליטיות: ניתן לומר שאידיאל זה מצריך סדר פוליטי רחוק ככל האפשר מהסדר הטבעי.

כדי להשיג אי שוויון, כל שעלינו לעשות הוא להניח לדברים להתגלגל מעליהם, לשם כך לא דרושה עשייה,אלא אי עשייה, אולם אם ברצוננו להשיג שוויון, לעולם איננו יכולים להרשות לעצמנו להרפות ממאמצינו. כפי שכתב טאווני בעקבות רוסו: "אי השוויון מושג בקלות, משום שלכך נחוצה היסחפות עם הזרם בלבד, לעומת זאת קשה להשיג שוויון משום שדבר זה מצריך שחיה נגד הזרם"*.[1] הדימוי בו השתמש טאווני יוצר תחושה, שאי השוויון הינו דבר טבעי, זהו דבר טבעי בגלל העובדה שבני אדם אינם שווים, הן ביחס לתכונות הנפשיות והמוסריות שלהם והן ביחס לנטיותיהם ולכשרונותיהם, אולם בעיית השוויון אינה מתחילה בטענה זו.

הדרישה לשוויון אינה שוללת את קיומו של שוני טבעי, או ניתן לומר אחרת – היא מאבדת הרבה מכוחה ומהצדקתה כאשר היא דוחה עקרונות כמו "האיש הנכון במקום הנכון" או "הטוב ביותר במקום הגבוה ביותר". אולם, עקרונות אלה משקפים שאיפה שלעולם אינה מתממשת, משום שבמקומה, לעתים קרובות מדי, אנו מוצאים את האדם המיוחס במקום המיוחס. ושם בעצם מתחילה הדרישה לשוויון, ובצדק, הדרישה לשוויון הינה מחאה נגד אי שוויון בלתי צודק, בלתי ראוי ובלתי מוצדק, שכן היררכיה המבוססת על ערך ועל יכולת לעולם אינה מותאמת באופן משביע רצון להיררכיית הכוח הקיימת למעשה.

כאשר מתחילים להרהר בתפקידיו ובהיבטיו הקונסטרוקטיביים, מיד נעשה הרעיון הרבה פחות ברור, ראשית, מה פירוש "שוויון הוגן", מהו סוג השוויון שניתן לראותו כצודק? שנית, באלו אמצעים אנו יכולים לנקוט כדי לטפל ביעילות באי שוויון בלתי צודק? וכאן מתעוררת בעיה שלישית : באיזו מידה תואם השוויון חברה שהיא חופשית, או לחלופין באלו תנאים מעודד השוויון חופש ובאלו תנאים הוא מחניק אותו?

2. צדק ואחידות

למושג שוויון שתי משמעויות בסיסיות בעלות אופי הטרוגני ומתנגש בעת ובעונה אחת, מבחינה אחת מהווה השוויון אידיאל מוסרי: ומבחינה אחרת הוא מתייחס לתחושת הדמיון בין בני אדם, ניתן לפתח טענות בזכות השוויון על בסיס השאיפה לצדק, אך ניתן לפתח את המושג גם על בסיס השאיפה לזהות בין בני אדם, אם מצד אחד נובע אידיאל השוויון מהעיקרון "לכל אחד לפי המגיע לו", מצד שני הוא ניזון מדחיית הרבגוני, השונה והחריג. שתי המשמעויות מסתעפות לכיוונים שונים לחלוטין. אף על פי כן, קשה להפריד ביניהן, ואף כאשר מצליחים במלאכה זו, עדיין אין זה מובן מאליו שהמשמעות השנייה תיסוג מפני הראשונה.

......

ניתן להדגים את היקפה וחוזקה של חוסר בהירות זו בעזרת הטענה שבני אדם זכאים לזכויות ולהזדמנויות שוות משום שבהיותם בני אדם הם דומים לפחות בהיבטים מסוימים של קיומם, עם כל הכבוד להוגי הדעות המהוללים שהעלו דעה זו, הטענה אינה תופסת, אין כאן כל מקום למילה "משום". המאבק המוסרי לשוויון אינו כולל או דורש שוויון מעשי, אין קשר הכרחי בין העובדה שבני אדם נולדים דומים, או לא, לבין העיקרון האתי שיש להתייחס אליהם באופן שווה, בהתאם להנחה ששוויון הינו עיקרון מוסרי, אנחנו שואפים לשוויון מפני שלדעתנו העיקרון צודק: לא משום שבני האדם שווים, אלא משום שאנו חשים שיש להתייחס אליהם כאילו היו כאלה (אף כי למעשה הם לא). מבחינה היסטורית, העקרונות הבסיסיים ביותר התומכים בשוויון זכויות לא נבעו מההנחה שבני האדם דומים, אם קבענו שהם שווים מבחינת החוק ומבחינת זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות, אין זה מפני שסברנו שכולם דומים.

בקיצור, בניגוד לטענות של אחדים, רק לכאורה מונחת האמונה, שבני האדם נולדים שווים, בבסיס ההחלטה להעניק שוויון, כאשר אנו מבהירים את הבלבול בין שוויון מהבחינה המוסרית לבין שוויון מהבחינה הגשמית, אנו תופסים שההפך הוא הנכון: אנו טוענים שצודק לעודד שוויון בתחומים מסוימים בדיוק כדי לפצות על העובדה שמבחינה מעשית בני האדם נולדים שונים.

.....

3. שוויון ודמוקרטיה

הדיון בנושא השוויון חייב להובילנו לתשובה לשאלה: לאיזה סוג של שוויון ניתנת עדיפות בדמוקרטיה?

השאלה קשורה לענייננו בגלל הנטייה הרווחת להגיע למסקנה מהירה מדי בדבר ההתאמה בין שוויון לדמוקרטיה, דבר זה יהיה נכון רק מבחינה כללית ביותר, כלומר, מבחינה זו שניתן לרומם את השאיפה לשוויון זכויות למעמד סמלו של הרעיון הדמוקרטי... פירושו של דבר שהדרישה לשוויון מתפשטת ומשיגה את עצמתה המירבית בתוך השיטה הדמוקרטית. אין פירוש הדבר ששוויון אינו קיים מחוץ למסגרות דמוקרטיות, או שכל סוגי השוויון הינם הישגיה של הדמוקרטיה.

מהי, אם כן, תרומתה המיוחדת של הדמוקרטיה למושג השוויון? כאשר מתייחסים לדמוקרטיות מודרניות, נראה כי הדרישה לשוויון כוללת שלוש מטרות נפרדות:

1. זכות בחירה כללית ושווה, כלומר, הרחבת זכות הבחירה לכל בני האדם כהשלמה

לחירותם הפוליטית.

2. שוויון חברתי, במובנו כשוויון מעמדי, המורה על היעדרם של אפליות ומחסומים

חברתיים.

3.שוויון הזדמנויות, במובנים שונים שעליהם נדון בהמשך.

למרות שסוגי שוויון אלה אושרו במסגרתן של דמוקרטיות ליברליות, הייתי אומר שהן אופייניות לאקלים הדעות הדמוקרטי יותר מאשר לזה הליברלי. משום שההשקפה הליברלית קלטה אותם רק במידה מסוימת, או מתוך נימוקים זרים.

לדוגמה, הליברלים קיבלו בלא כל הסתייגויות את עקרון השוויון הפוליטי, מבחינה זו שלכל אדם קול אחד בקלפי ושלהצבעתו של כל אדם בבחירות ערך זהה להצבעתו של כל אדם אחר: אך מתוך הסיבות לדבקותה בעיקרון, משתמע שהחשיבה הליברלית אינה מתלהבת ממנו יתר על המידה (לדוגמה, מהטענה שמוטב לספור ראשים מאשר לשברם). עקרון השוויון החברתי נותר עיסוק דמוקרטי אופייני. הליברליזם אינו דוחה אותו מכל וכל, אולם אין הוא רגיש במיוחד לבעיה זו. הוא מרכז את עיסוקיו בעיקר בדאגה לחופש פוליטי, ולא לשוויון חברתי. באשר לעקרון שוויון ההזדמנויות, במאה העשרים אימצה אותו החשיבה הליברלית, אולם בשני תנאים: שיובן כהתפתחותה של החירות האישית, ושיוגשם באמצעים שלא יסתרו מטרה זו. הייתי אומר שבדמוקרטיות הליברליות של ימינו זו נקודת המחלוקת העיקרית בין ליברלים לדמוקרטים. בעיית שוויון ההזדמנויות מפלגת בין ליברלים לדמוקרטים לא משום שאינם שותפים לאותה שאיפה, אלא כיוון שלעתים קרובות הם חלוקים על הדרכים להגשמתה.

שוויון ההזדמנויות איננו העיקרון השוויוני האחרון על סדר היום שלנו. קיימת בתקופתנו דרישה אגליטרית נוספת לשוויון כלכלי, אולם זו מתייחסת להקשר הסוציאליסטי - או בכל אופן לסוג הדמוקרטיות שסללו את הדרך לסוציאליזם - יותר מאשר לדמוקרטיה.

אין בכך כדי לומר שדמוקרטיה ליברלית אינה מסוגלת לקבל רבות מן הדרישות הקשורות בתמיכה בשוויון כלכלי. שהרי ניתן לפתח את עקרון שוויון ההזדמנויות לכיוון של ביטול תנאים התחלתיים בלתי שווים הנובעים מפערים גדולים מדי בכמות ההון. עם זאת, קיים גבול ברור המבדיל בין נוסחת השוויון הכלכלי הדמוקרטי לבין שוויון כלכלי המפנה אותנו, בזכות סמיכות הדעות, לסוציאליזם מהסוג המרקסיסטי.

מבחינה אידאלית, שוויון הזכויות מסתיים בליברליזם, היכן שמסתיימת המטרה של שמירה על החירות האישית וחיזוקה. לכן במקום שבו החירות מפסיקה למלא את תפקיד שלילת הטבעיות מהסדר החברתי, מתחילה הדמוקרטיה במשימה. כיום אנחנו יודעים שחירות, כשלעצמה, אינה גורמת שוויון הזדמנויות: אשליה ליברלית זו כבר ננטשה. דמוקרטיות מודרניות חותרות בדיוק לאותו סוג של צדק שאינו נובע באופן ספונטני מחופש. במידה שהחירות יוצרת פערים בלתי מוצדקים או מתייחסת אליהם בסובלנות, הדמוקרט יתמוך בשוויון צודק אף במחיר החופש. אולם, לא במחיר גבוה מדי. החשיבה הדמוקרטית משתדלת לאזן בין חופש לשוויון, ולא לוותר על הראשון כדי להשיג את השני. אם נוותר נגיע לסוציאליזם. אין בכך כדי לומר שסוציאליסטים - ובוודאי לא כל הסוציאליסטים - אדישים לחירות. אך תשומת לבם ממוקדת במידה רבה כל כך בבעיית השוויון החומרי או הכלכלי, שאף אם אין הם ערים לכך, הם נדחפים להצעת פתרונות שמחירם איבוד החופש הפוליטי, ואיתו חירויות חשובות רבות אחרות, אם לא כולם. מובן מאליו שהגבול המפריד בין דמוקרטיה לבין סוציאליזם אינו ברור יותר מהגבול המפריד בין דמוקרטיה לבין ליברליזם. הוכחה לכך נמצאת בקיומו של סוציאליזם דמוקרטי. אולם בין דמוקרטיה סוציאלית, כדוגמת זו האמריקאית, לבין דמוקרטיה סוציאליסטית קיים הבדל משמעותי; ניתן למוצאו בהבדלים, שבין ערכי השוויון, הזוכים להוקרה בכל אחת מדמוקרטיות אלה.

.....

4. השוואת התנאים

כדי להגיע לסיווג מקוצר, בסבך סוגי השוויון שבהם אנו דנים, נוהגים, באופן מסורתי, להבדיל בין שוויון משפטי-פוליטי, שוויון חברתי, ושוויון כלכלי. אולם חלוקה משולשת זו מיושנת מהטעם שתחת הכותרת "שוויון כלכלי" היא מקבצת פתרונות שכיום הינם שונים מאוד אחד מהשני, מסיבה זו אחליף את הכותרת של סוג השוויון השלישי בכותרת "השוואת התנאים". סוג זה אחלק לשלושה חלקים: שוויון הזדמנויות במובן הפורמלי, שוויון הזדמנויות במובן החומרי, ואחידות כלכלית. בעקבות זאת, מקבל הסיווג את הצורה הבאה:

1. שוויון משפטי-פוליטי.

2. שוויון חברתי.

3. השוואת התנאים, במובנים הבאים:

א. שוויון הזדמנויות במובן הפורמלי שפירושי "גישה שווה" להזדמנויות, כפי שהדבר

בא לידי ביטוח בנוסחה "תפקיד הפתוח לכשרונים".

ב. שוויון הזדמנויות במובן החומרי שפירושו השוואת נקודות המוצא. כלומר, יצירת

התנאים החומריים לגישה שווה להזדמנויות על-ידי חלוקת עושר שווה באופן יחסי.

ג. אחידות כלכלית: בעלות ממשלתית על כל ההון.

בהתאם לאמות מידה של צדק, שהעניקו את השראתן לאותם סוגי שוויון, ובהתאם לסמכויות ההולמות אותן, ניתן לנסח את הלוח שלנו כך:

א. לכל אדם אותן זכויות משפטיות ופוליטיות, כלומר, הסמכות להתנגד לכוח פוליטי.

ב. לכל אדם אותה חשיבות חברתית, כלומר, הסמכות להתנגד לאפליה חברתית (על

רקע של מעמד וכדומה).

ג. לכל אדם אותה הזדמנות להתפתח, כלומר, הרשות להפיק תועלת מכישוריו

האישיים.

ד. לכל אדם אותה נקודת התחלה, כלומר, כוח התחלתי נאות (מבחינת התנאים

החומריים) לרכישת אותו מעמד וסמכות כמו לכל אדם אחר.

ה. לשום אדם אין סמכות (כלכלית) כלשהי: כולם מתחילים מנקודת האפס.

.....

אם, לשם בהירות, נכלול את פתרונה של הדמוקרטיה הסוציאלית נוסח אנגליה או נוסח סקנדינביה בתוך הפתרון הדמוקרטי, ניתן להביע כך, ובאופן סופי, את לוח סוגי השוויון שלנו:

1. שוויון חוקי ופוליטי.

2. שוויון חברתי.

3. שוויון הזדמנויות.

4. שוויון כלכלי דמוקרטי: חלוקת עושר שווה באופן ראוי.

5. שוויון כלכלי מרקסיסטי: בעלות המדינה על ההון.

.....

6. שוויון וחירות

הקושי המתעורר בדיון על בעיית השוויון יסודו במורכבות יחסיו עם בעיית החירות. השוויון אמור לספק אמצעים לחופש, אך הוא עלול להרוס חופש: חופש מהווה הנחה מוקדמת שלו, אולם השוויון מסוגל לגבור עליו.

מבחינה נוהלית, ברור שהדרישה לחירות קודמת, משום שקשה לשער שאנשים יבקשו שוויון בהיעדר חופש, דבר שכמעט ואין בו ערך. שוויון שיקדים חירות יהיה רק שוויון בין עבדים, ולאמיתו של דבר השוויון ביניהם מגיע לדרגה גבוהה ביותר, אך הם שווים בחוסר הערך שלהם, בחסרון הרכוש שלהם ובשיעבודם. לכן, ממש כפי שחופש פוליטי, חופש ממשהו, מהווה תנאי מוקדם לכל כוחות החירות, לכל סוגי החופש למען – מאותן סיבות הוא גם תנאי מוקדם לכל כוחות השוויון.

.....

מכיוון שרק מעט ניתן לעשות כדי להשיב את האיזון ביחס לקסם הפשטני או הפסיכולוגי של השוויון, חשוב עוד יותר להבהיר ששוויון מתקשר לחופש רק כאשר אין שני מושגים אלו נתפסים כמושג אחד. משום שאם אנו מחפשים אחידות בין המושגים עלינו להתנגד לשוני, ואם אנו מתנגדים לשוני איננו יכולים לשבח חופש, אלא כתוצאה מחוסר עקביות מחפירה... הנוסחה הליברל-דמוקרטית אינה טוענת "הזדמנויות בלתי שוות כדי להיעשות שווים" אלא "הזדמנויות שוות כדי להיעשות בלתי שווים". משום שלדעתנו קיימת אותה מידה של אי צדק באכיפת זהות שרירותית על שונים כמו כפי שקיימת בהסכמה למצב של אי שוויון ממוסד ובלתי צודק. הליברל-דמוקרטים דוגלים ברעיון כי להתנגד לשוויון מדומה באותה מידה שיש להילחם נגד אי שוויון בלתי צודק ובדיוק מאותה סיבה.

.....

קיים איזון עדין בין שוויון לבין חירות. מסיבה זו חשוב להבדיל בבירור בין שתי

הסוגיות - סוגיית החירות וסוגיית השוויון. בניגוד לגישה זו, קיימת בימינו נטייה לערבב ביניהן. קחו לדוגמה את המשפט שכה מרבים לחזור עליו "שוויון הינו צורה של חופש". או גרוע יותר, חישבו על ההנחות ששוויון פירושו "חופש רב יותר" ו- "חופש גבוה יותר", אם לא בפירוש "החופש האמיתי". סיסמאות אלה מטעות לכל הפחות, משום שהן מערבבות בין שני עניינים יש להתייחס בנפרד.

מאנגלית: יעל ולדמן

Ratirc Theory, Detroit, Wayne State, University Press, 1962 Ch. Xiv. PP. 332-349


 

[1] *47 R.H. Tawney, Equality, lst ed. 1931 p.

עוד בנושא