צידוקי חופש הביטוי

ארבעה צידוקים קלאסיים לחשיבותו של חופש הביטוי במישור האישי והחברתי:

אמצעי למימוש עצמי, לגילוי האמת, לשמירת התהליך הדמוקרטי ולאיזון בין יציבות לשינוי.

... אעבור עתה להצדקות של חופש הביטוי. ההצדקות הקלאסיות האלה מופיעות ומנותחות בצורה מאוד מרשימה בפסק הדין "קול העם". (דיון חשוב בהצדקות אלה מצוי בספרו של פרדריך שאואר –

Free Speech: A Philosophical Enquiry .

ההצדקה הראשונה רואה בחופש הביטוי לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי לבירור ולמציאת האמת. הטענה היא שרק במסגרת של דיון חופשי, של החלפה חופשית של רעיונות, של חופש לחקור ולבקר, ניתן לאתר את האמת. זו תזה מרכזית שפותחה על ידי מילטון ומיל. הטיעון המרכזי הוא שהדעה אשר אנו אוסרים על השמעתה, בגלל שאנחנו חושבים כי היא שקרית או מוטעית, עשויה להיות נכונה.

וגם אם היא לא נכונה בשלימותה, יכול להיות שיהיה בה משהו מן האמת, חלק מן האמת, גרעין של אמת. גם אם היא מוטעית בשלימותה, ההתמודדות עימה עשויה לחזק ולבסס את הדעה הנכונה.

השופט האמריקני הולמס נתן ביטוי לרעיון הזה באמרו: "המבחן הטוב ביותר של האמת הוא כוחה של המחשבה להתקבל בתחרות החופשית בשוק הרעיונות". ברור שתפיסה זו מבוססת על תפיסה מסוימת של האדם והעולם, היונקת מגישה סקפטית למה שאנחנו חושבים ומאמינים.

הרעיון שדעה הנחשבת שקרית או כוזבת עשויה להכיל גרעין של אמת, מניח כי לאדם יש מידה מספקת של פתיחות וספקנות. ככל שאנשים מחזיקים בדעות ובאמונות חזקות, ככל שהם בטוחים יותר בנכונותן, עלולות הפתיחות והספקנות להתכווץ על להיעלמות מוחלטת, ועימן עלולה להיעלם הנכונות להכיר באפשרות צידקתה של דעה נוגדת או של אמונה אחרת.

יש כאן איפוא אמונה בפתיחות וברציונליות של אנשים. ומכאן האמונה שביטא הולמס לפיה בשוק החופשי של הרעיונות הדעה הגוברת היא הדעה הנכונה. התמונה הזו של החברה הפתוחה והרציונלית היא תמונה מאוד יפה ואופטימית. היא מבוססת על יחס של כבוד אמיתי לאנשים ואמון בהם וביכולתם.

והשאלה היא אם התמונה גם מבוססת מבחינה אמפירית. ולעניין זה יש להודות כי אין זה נכון שתמיד או על פי רוב גוברות הדעות הנכונות. הניסיון מלמד שדעות שגברו בזמנים מזמנים שונים היו דעות שכיום אין כמעט בנמצא מי שמוכן לטעון לנכונותן. אני סבור שהטיעון על היחס בין חופש הביטוי לבין האמת עומד גם אם אנחנו בוגרים מספיק להבין שבשוק החופשי של הרעיונות לא תמיד הדעה הנכונה גוברת.

ניסוח צנוע יותר של הרעיון הזה מצוי אצל פופר, ולפיו מאפשר הדיון החופשי חשיפת טעויות ושקרים, גם אם אינו מוביל תמיד ובהכרח לאמת, והאפשרות הזו (לחשוף טעויות ושקרים) חשובה עד למאוד.

לכן ניתן להוסיף כי גם אם אין זה נכון שאנשים הם רציונליים, יש לאנשים נטייה לחשוב כך. ועל רקע זה, חופש הביטוי נותן לאנשים את הביטחון של הדברים וזה מאוד חשוב. דווקא על רקע של תפיסת עולם סקפטית, אתה צריך גם להאמין במשהו כיציב, כקיים. אתה מאמין שזה קיים ועומד משום שזה לא נסתר, למרות שיכול היה להיסתר. כאשר נשללת האפשרות לסתור ולהפריך, לא ניתן לסמוך על האמיתות המקובלות.

כך, למשל, אחד המקרים שבהם עשויה לבוא בחשבון הגבלה של חופש הביטוי הוא מצב שבו הסכנה שההתבטאות תגרום נזק היא כה מידית עד שאין סיפק להתמודד איתה, לסתרה ולנטרל את הסכנה שבה. ניתן להדגים כאן את הקשר שבין הרציונל של חופש הביטוי לבין היקפו והגבלתו. אביא דוגמה אחרת. הדעה לפיה מוצדק לאסור התבטאויות גזעניות מבוססת, בית היתר, על ביטחון חזק שדעות גזעניות הן דעות מוטעות וכוזבות.

כללית, יש יחס הפוך בין מידת הביטחון באמת לבין עוצמת התביעה לחופש הביטוי. למשל, כאשר אוסרים למסור עדויות שקר בבית המשפט, גם מי שחרד מאוד לחופש הביטוי אינו רואה בכך פגיעה של ממש בחופש הביטוי. מדוע? גם משום שבתחום העובדתי אנחנו מעריכים שיש אמת ושיש משהו שהוא ההיפך מהאמת. לעומת זאת, כאשר עוברים מתחום העובדות לתחום ההשקפות, בדרך כלל (פרט לחריגים כמו התבטאויות הכופרות בזכויות היסוד של האדם), אין ביטחון שהשקפה אלמונית היא נכונה ופלונית מוטעית, וחוסר הביטחון יפה במיוחד לשאלות הפוליטיות במובן הרחב של המושג.

לכך יש להוסיף שיקול חשוב. ההשקפה הדוגלת בחופש הביטוי כזכות מיוחדת, מבוססת לא רק על סקפטיות כעמדה כללית, אלא גם ובעיקר על סקפטיות מיוחדת, מוגברת וחזקה כלפי השלטון. ולפיה, אם נניח שיש דעות נכונות ובלתי נכונות, אין אנו רוצים ליתן לשלטון – שום שלטון – סמכות למיין את הדעות השונות מבחינת נכונותן או אי נכונותן.

אעבור עתה להצדקה השנייה לחופש הביטוי. הצדקה זו כורכת את חופש הביטוי ברעיון הדמוקרטי. הקשר בין חופש הביטוי לרעיון הדמוקרטי הוא כה חזק, עד שהיו הוגים (בארה"ב יצוין Alexander Meiklejohn) שגרסו קיומם של שני סוגים של חופש ביטוי: חופש ביטוי בתחומים הפוליטיים, שהוא זכות מוגנת במיוחד, שכמעט ולא ניתן לנגוס בה, וחופש ביטוי בתחומים אחרים, ללא מעמד מיוחד של חסינות מפני נגיסות.

לפי מתפיסה זו, כדי שהעם יוכל לשמש כריבון, צריכים להתקיים שני תנאים: צריך שתהיה לעם אינפורמציה. חופש הביטוי חשוב כדי שתהיה זרימה של מידע וגם של רעיונות. התנאי השני נובע מן העובדה שהעם אינו שולט במישרין אלא בעקיפין – באמצעות נבחריו. חופש הביטוי הוא כלי חיוני ליכולת של הריבון האמיתי להפעיל בקרה, פיקוח וביקורת על נציגיו. חופש הביטוי הוא האמצעי המאפשר לריבון האמיתי להביע את עצמו.

מן האמור לעיל עולה קשר חשוב מאוד בין חופש הביטוי לבין הזכות לדעת. חלק מהטיעונים לטובת חופש הביטוי הם לא מנקודת ראותו של המתבטא, אלא מזו של השומעים או השומעים הפוטנציאליים של צרכן התקשורת או התמסורת.

הקשרים בין הרעיון הדמוקרטי לבין הרעיון של חופש הביטוי אינם פשוטים. לפי התפיסה הפורמלית של הדמוקרטיה (כלומר, שהעם הוא הריבון, החלטתו של הריבון היא חוק, והריבון יכול להחליט כל מה שעולה בדעתו או על דעתו), הרוב יכול להחליט ליטול את חופש הביטוי מהמיעוט. אבל אם רואים בדמוקרטיה צורת שלטון שיש לה ערך חיובי, זו איננה הדמוקרטיה הפורמלית. הקשר האמיתי והחזק שיש בין הרעיון של חופש הביטוי לבין הרעיון הדמוקרטי, מתייחס לרעיון הדמוקרטי בדבר השתתפות שווה של האנשים בתהליך השלטוני – לא הכוח של הרוב, אלא היכולת של כולם ליטול חלק בתהליך הזה, הצינור של היכולת הזו הוא חופש הביטוי.

להשתתפות בתהליך השלטוני נודעת חשיבות משתי נקודות מבט. מנקודת המבט המוסרית, מתעוררת השאלה מהי זכותו של הרוב לכפות ציות של המיעוט בנושא שנראה לרוב, ושהמיעוט מתנגד לו; מהי חובתו המוסרית של המיעוט לציית למשהו שהוא מתנגד לו. זוהי שאלה קשה. אחת התשובות היותר משכנעות לשאלה זו היא שהחובה והזכות האלו נובעות מהיכולת המלאה שהיתה למיעוט להשפיע על התוצאה הסופית; ושהתוצאה הסופית נולדה מתהליך שבו המיעוט יכול היה להשתתף באופן מלא: להביע את עמדתו באופן מלא, לנמק את התנגדותו לדעת הרוב ולעשות נפשות לדעתו.

אם התקיים תהליך כזה, בתנאים של חופש ביטוי מלא, התוצר הסופי הוא לא רק דעת הרוב. התוצר הסופי הוא תוצר סופי של תהליך שכולם השתתפו בו, גם המיעוט, ובשל השתתפת בתהליך חלה על המיעוט חובה מוסרית, מכוח עקרון ההגינות, לציית להכרעה, גם להכרעה הנוגדת את דעתו. כשם שהמיעוט היה תובע ציות ממתנגדי החלטה לו היו היוצרות הפוכות, כך עליו לתבוע ציות מעצמו.

חברה הרוצה שתביעתה כלפי המיעוט לציית לחוקה תהיה בעלת בסיס מוסרי, חייבת לאפשר למיעוט באופן המלא והאמיתי ביותר להילחם על דעתו: והמלחמה הרעיונית הזו אינה מסתיימת בהכרעת הרוב, חוק איננו סוף פסוק; ודעת המיעוט של היום יכולה להיות דעת הרוב, כדברי סוקרטס ב"קריטון": "הרינו נותנים לו לבחור באחת מהשתיים: לציית לנו או להביאנו לידי כך שנחזור בנו".

ניתן לגשת לאותה שאלה של ציות המיעוט להחלטות הרוב מנקודת מבט סוציו-פוליטית, במישור העובדתי-אמפירי המתייחס לשאלה כיצד ניתן להביא אנשים לציית, הטענה היא שאם המיעוט זכאי ויכול להשתתף בתהליך, תהיה לו נטייה לציית, יותר מאשר במצב שבו נכפית עליו דעת הרוב הר כגיגית, בלי שניתנה לו אפשרות להיאבק בדבר, לשכנע בדעה אחרת.

ועוד הערה בנושא הזה של תפיסת הדמוקרטיה כהשתתפות בתהליך השלטוני. הערכתי היא שהסכנה הגדולה לדמוקרטיה, לכל דמוקרטיה, גם לדמוקרטיה הישראלית, היא מהתפתחות תהליך של ניכור בין האנשים לבין השלטון הדמוקרטי, המתבטא באובדן תחושת השותפות של האזרחים בשלטון: האזרחים אינם שולטים בדמוקרטיה של הנציגים, ויחסם לשלטון הוא בדרך כלל קר, מתנכר, ביקורתי ומסתייג. מכאן קצרה הדרך ליחס בלתי מתלהב, ולעתים אף שלילי, כלפי הדמוקרטיה כשיטת שלטון.

אני רואה בכך סכנה לדמוקרטיה, משום שאם שלטון דמוקרטי יצטרך פעם לעמוד על נפשו מפני מבקשי נפשו, הוא יצטרך לגייס אנשים שיהיו מוכנים להילחם למענו. ספק אם אנשים שגישתם היא כפי שתיארתי קודם יהיו מוכנים להילחם על הדמוקרטיה.

לכן חשוב להדגיש את חופש הביטוי וההשתתפות בתהליך השלטוני כערך חיובי. חשוב להסביר לאנשים שהם מחוץ למערכת השלטונית את החשיבות של הניסיון שלהם להשפיע על מה שקורה – במכתב למערכת, בהתארגנות של אנשים בנושא שכואב להם וכיו"ב. לאנשים בישראל יש לפעמים תחושה שהדברים האלה אינם עוזרים. להערכתי – זו תחושה בלתי מבוססת. יש לנו הערכת חסר בדבר היכולת של האזרחים מן השורה – אם זה חשוב להם, אם הם מתארגנים, אם הם פועלים – להשפיע. להשפיע באמצעות חופש הביטוי.

בהקשר של היחס בין חופש הביטוי לדמוקרטיה, מתבקשת התייחסות מיוחדת לחופש העיתונות. יש המתארים את העיתונות כזרוע הרביעית של השלטון, כרשות הרביעית. חופש העיתונות הוא הדרך המעשית, אולי היחידה, של אנשים שאינם נוטלים חלק בתהליך השלטוני להשפיע על העשייה השלטונית. העיתונות היא גם המכשיר היחיד המעשי לגיוס דעת קהל, והכלי העיקרי המבטא באופן שוטף את שהאנשים חושבים, מרגישים ורוצים. אם מישהו באמת מחזיק בגישה שמתייחסת בחשדנות לכל שלטון, אי אפשר להפריז בחשיבותה של עיתונות חופשית ככלי ביקורת על השלטון.

התחום הבא של חופש הביטוי נבדל משני התחומים הקודמים, בכך שחופש הביטוי לפיו איננו אמצעי להשגת מטרה, אלא מטרה בפני עצמה. השופט אגרנט ביטא את הרעיון הזה בפסק הדין בפרשת "קול העם". הוא אמר:"ואולם חשיבותו של העקרון נעוץ גם בהגנה שהוא נותן לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו לעניינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות: לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור – להגיד את אשר בליבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו". (בג"צ 73/53 "קול העם" נ. שר-הפנים פ"ד ז' עמ' 878).

זהו היבט מרכזי וחשוב, שלא תמיד נותנים עליו את הדעת, בשל הנטייה להדגיש את הצדדים הכלליים, הציבוריים והכלל חברתיים של חופש הביטוי. היבט זה פותח פתח להרחבת ההיקף של חופש הביטוי גם לתחומים שאם מסתכלים עליהם מנקודת מבט של השיקולים הקודמים, אין זה כל כך ברור שחופש הביטוי חל עליהם. כוונתי לחופש של האדם להביע את עצמו, גם כשהוא טועה, משום שזו 'האמת' שלו; לחופש של האדם להביע את עצמו בעניינים שאינם ברומו של עולם, ולחופש של האדם להביע את עצמו בעניינים ברומו של עולם בצורה שאינה תורמת לליבון הסוגיה. האדם כועס. ה'תרומה' שלו מתבטאת בצעקת כעס או מחאה, שאולי אינה מקדמת כלל את הדיון, אבל מבטאת את מרי לבו. אני נושא עימי זכרון ילדות מן הסרט "ויווה-זאפאטה", תמונה אחת שנחרתה בתודעתי, והיא תמונה של אנשים שהמרד שלהם נכשל והם במצוקה נוראה; כלו כל הקיצין, הכל אבוד, והם יושבים שם, זקנים וזקנות, ולוקחים חלוקי אבנים ומחככים אבן באבן. זה אפילו לא עשה רעש אמיתי. אבל גם זה ביטוי, שכן ביטוי אינו רק דברים שאומרים אלא גם אקטים אחרים המסמלים אמירה. ביטוי מעין זה הוא בעל חשיבות רבה לאדם, ושלילתו או פגיעה בו היא מעשה של עוול חמור.

גם כשמדברים על חופש הביטוי והחשובות שלו לגבי האדם - מניחים תפיסה מסוימת של האדם: האדם כיצור חברתי-פוליטי; ותפיסה מסוימת של 'החיים הטובים'. 'החיים הטובים' במובן האריסטוטלי של מימוש הפוטנציאל האנושי, זה המבדיל בין האדם לבין יצורים חיים אחרים. ולשם כך יש חשיבות מיוחדת לביטוי על שני הצדדים שלו: להתבטא באוזני אחרים, ולהקשיב להם. כאן אנחנו מגיעים לנושא של חופש המצפון והדעה, ולקשר שבין חופש הביטוי לחופש המצפון והדעה. זהו קשר חשוב, שכן יש הסכמה כמעט אוניברסלית על המרכזיות והחשיבות של חופש המצפון והדעה; ואף מעבר לכך: שחופש המצפון והדעה, בהבדל מחירויות אחרות, הוא חופש מוחלט, בלתי מוגבל וחסין מפני התערבות השלטון, שכן דעתו ומצפונו של האדם הם הממלכה שלו, תחום ריבונותו, ואין לאף אחד דריסת רגל בה. וברור שאם מדברים בצורה רצינית על החופש לגבש דעות אז החופש הזה, כדי שיתמלא בתוכן, מותנה במידה רבה לא ביכולת של אדם להעלות רעיון בינו לבין עצמו, אלא ביכולתו לנסח אותו באוזני אחרים ולהתדיין עימם על אודותיו.

טעם רביעי לחופש הביטוי, שכבר רמזתי עליו קודם, מופיע במשנתו של אמרסון על חופש הביטוי. כוונתי לכך שחופש הביטוי מאפשר שינויים בדרך של שכנוע ולא בדרך של כוח, ולכן הוא מאפשר התפתחות בדרך של זרימה מתונה ולא סחיפה, מאפשר שינוי בלי שיישברו סדרי בראשית, כלומר מאפשר איזון בין יציבות לבין שינוי. הנחת היסוד כאן היא כי עדים שדברים ייעשו בדרך של ניצחון רעיוני ולא בדרך הכוחנית. כשאני שומע את חסידי הדמוקרטיה הלוחמת, יש לי לפעמים הרגשה שאת הדבר הזה הם אינם מבינים. לפעמים אין ברירה ואין מנוס מלסתום פיות, כדי להגן על נפשה של הדמוקרטיה. אבל לא מקובלות עלי מצהלות הקרב שנשמעות לפעמים. מובן שעדיף להגן על נפשה של הדמוקרטיה בשוק החופשי של הרעיונות; אם לא ניתן לעשות זאת נאלצים לסתום פיות, מן הראוי שהדבר ייעשה מתוך הבנה שמדובר בצעד חריג ויוצא דופן, הננקט בלית ברירה, בשעת חירום, ולא בעשייה שניגשים אליה מתוך התרוממות נפש.

עוד בנושא