על גזענות ורבי יהודה הלוי

 
על ספר הכוזרי, ריה"ל ועל שאלת הגזענות
 
פתיחה
ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי (ריה"ל) נחשב מאז ומעולם בין ספרי היסוד של מחשבת ישראל בימי הביניים ובכלל, בכל הנושאים הרבים שהוא עוסק בהם. וכך כתב עליו הגר"א:
ספר הכוזרי הוא קדוש וטהור. עיקרי אמונת ישראל תלויין בו (תוספות מעשה רב ט"ו. הובא בספר 'בית יעקב' לר' ברוך ברוידא, ירושלים תרמ"ד וכן בהקדמה לספר הכוזרי, מהדורת יהודה אבן שמואל, ת"א תשל"ג עמ' 13).
 
וכך כתב עליו 'אחד העם', שהיה מרבים מסופרי ישראל שהתפעלו מדרו של ריה"ל:
 עוד לפני שמונה מאות שנה היה בישראל פילוסוף- משורר, אשר הכיר את טיבה ואת ערכה של בחירת ישראל, ועשה אותה יסוד לשיטתו (אשר גינזבורג, אחד העם, שינוי הערכין, על פרשת דרכים ח"ב. הובא שם עמ' 14)
 
 
 
נשוב לספר הכוזרי: הספר עצמו- חיכו ממתקים וכולו מחמדים. אך רעיון אחד פוגם לכאורה, ביכולתנו לקבלו. זהו רעיון בחירת עם ישראל מבין כל העמים. רעיון זה מקובל ופשוט בכל הסבר אחר, ורבו בו ההסברים. אך ריה"ל מבאר אותו סביב רעיון המבדיל את ישראל מן העמים מעצם בריאתם כנברא אחר, וההבדל בין ישראל לבין מי שאינו ישראל הוא כהבדל שבין הצומח לדומם, שבין החי לצומח ובין האדם לבעל החיים (ראה כוזרי א', לא- מג). עוד הניף ידו ריה"ל וקבע, שההבדל בין מי שחל עליו 'העניין הא—לוהי', כלומר, מי שנמצא בשושלת מאדם הראשון לאברהם יצחק ויעקב וישראל אחריהם, לבין אנשים אחרים, הוא כהבדל שבין הפרי לבין הקליפה (ראה שם שם, צה). רעיונות אלו נראים כמדיפים ריח של גזענות, המבדילה בין אדם לאדם מלידתם ובלא כל יכולת לתקן ולהדביק פער זה. ואכן, לדעת ריה"ל הפער אינו ניתן לגישור, שהרי לדבריו גם הגר לא יגיע למעלת מי שנולד ישראל:
אמר החבר כן הוא, וכל הנלווה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שווה עמנו (כוזרי א', כז).
 
דבריו הם בניגוד לדברי הרמב"ם באיגרתו אל עובדיה הגר:
מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו כאלו לנו ולך נעשו (שו"ת הרמב"ם רצ"ג).
 
דברי ריה"ל כאן נוגדים את עקרון שוויון ההזדמנויות, הניתן לכל אדם באשר הוא אדם. עקרון זה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה המערבית ותרבותה, וגם אנו, כחלק מן העולם המערבי, מתקשים לוותר עליו.
 
השאלה העולה היא, איך נוכל לחיות עם ספרו של ריה"ל, שהוא כאמור, ספר יסוד באמונתנו, ויחד עם אמונתנו הלוהטת בדחיית כל יסוד גזעני, ובקבלה בסיסית של עקרון השוויון של התרבות המערבית. האם ניאלץ לוותר על מי מהם? הנוכל לעשות זאת? מי מאתנו יוותר על ספר הכוזרי בשל הריח הנזכר שהוא מדיף, ומי מאתנו יוותר על עקרון השוויון והמלחמה בגזענות?! האם ניתן לחיות עם שני הדברים כאחד? כותב שורות אלו מאמין שכן, ועל כך באתי על הכתוב.
 
 
כלב באיברים
כאמור, עקרון השוויון של התרבות המערבית אינו מוכן לקבל גזירה מלידה המבדילה בין אדם לבין זולתו, הבדל שאינו ניתן למחיקה באמצעות מאמץ, עבודה וכישרון. אך החברה המערבית מקבלת הבדלה כזאת בין אדם לבין זולתו בשל חוכמה או כישרון של האחד, וכן בשל סביבת המגורים שבה גדל. סביבה זו עשויה להיות טובה יותר משל זולתו והיא שאפשרה לו התפתחות אינטליגנטית מהירה יותר וגבוהה יותר בשל כסף, משפחה, שכונה וכד'. כמעט תמיד יהיה מי שהחיים בחרו עבורו נתונים התחלתיים טובים יותר, גם מי שחייו יהיו מכובדים יותר, עשירים יותר. ניתן לכך דוגמה: בעבר נאלץ השחור לעבוד אצל הלבן בשל צבעו. בהווה יעבוד הפיליפיני או הסודני אצל הלבן בשל התנאים שבהם גדל, שלא אפשרו לו להגיע למקום טוב יותר במלחמת הקיום שהוא נתון בה. האומנם הבדל זה כה גדול? האומנם החברה האנושית התקדמה מרחק כה רב מאז ימי השעבוד הגזעני? האומנם התירוץ, שאצל הפיליפיני או הסודני המצוי עשויים רצון והתמדה להדביק את הפער בינו לבין האירופי המצוי הוא תירוץ כה טוב מול קושיית האפליה המלווה את חיינו בלא יכולת לפתור פתרון מלא את בעיית הצדק? ספק רב!
 
מול שוויון ההזדמנויות שתרבות המערב מעניקה לכאורה, לכל אדם באשר הוא אדם, מציע ריה"ל לא את שוויון ההזדמנויות, אלא שיטה הקרובה יותר לשוויון הזכויות. שוויון הזכויות אינו שלם אצלו כפי שמתיימרת תרבות המערב להציג את עצמה, אך יש בו אמירה המקרבת מאוד את שוויון הזכויות:
 
אמר החבר: ישראל באומות כלב באיברים (כוזרי ב', לו).
 
באמירה זו ישנה קביעה ברורה המחברת את העמים כולם, ועם ישראל בתוכם, לגוף אחד בעל אחריות משותפת ועריבות הדדית, כאברי הגוף האחד ואחריותם זה לזה. הלב אחראי להעביר דם לאיברים לשם המשך חיותם, והם מגינים עליו מפני פגע חיצוני. ניתן להניח, שהעריבות ההדדית אינה רק לעצם הקיום, אלא לקיום מכובד ומשמעותי. העריבות ההדדית אינה זהה לשוויון, אך היא אחותו ובת בריתו. היא עשויה, בפרשנות נכונה, להוות אלטרנטיבה ראויה לתורת שוויון ההזדמנויות של הדמוקרטיה המערבית, שכאמור לעיל, יש בה פגמים רבים.
 
מתורת ה'לב באיברים' עולה יסוד נוסף בבחירת עם ישראל על פי משנתו של ריה"ל. בחירתו של עם ישראל- יש בה בעיקר תביעות כלפיו ולא דרישת זכויות עבורו. הלב, שלא כאיברים האחרים, חייב לעבוד ללא הפסקה וללא שינה כדי לספק את הדם לאיברים השונים. זאת, שהרי עליו הוטל לרכז את חיותם, ואיך יוכל לצאת לחופש או למנוחה מתפקידו? דמיונו של עם ישראל ללב אינו דמיון חיצוני. גם על עם ישראל הוטל לספק את החמצן של המפגש עם הקב"ה לכלל האומות, וזהו תפקיד שאין להימלט ממנו ואין לבקש בו מנוחה או רגיעה. ריה"ל הולך כאן בדרכו של השיח היהודי מאז ומעולם, שהוא שיח של חובות. הוא אינו מכיר את השיח של הדמוקרטיה המערבית מאז ימי ג'ון לוק (המאה ה 17- 18), שהוא בעיקר שיח של זכויות. כבר קדם לריה"ל הנביא עמוס כשקבע נחרצות בשם ה':
רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג', ב).
 
הבחירה היא לצורך עבודה קשה ולצורך קבלת אחריות, ולא לצורך רווחים וקבלת זכויות. בכך השוני הגדול ביותר בין תורת הבחירה של ריה"ל לתורת הגזע הנאצית, שדרשה ותבעה זכויות לגזע הנורדי הנבחר, כביכול.
 
קיים קשר ברור בין הבדל זה להבדל נוסף בין תורת הבחירה של ריה"ל לבין תורת הגזע הנאצית. תורת הגזע הנאצית עסקה בעיקר בפגום, לטענתה, ובמי שבשל כך אין לו זכות קיום, שמא יקלקל את העולם של הגזע הנבחר, לטעמם. תורה זו צמחה מן הדארוויניזם (לא לגמרי באשמתו), שזיהה במלחמת הקיום של עולמנו בין הפגום ובעל המום לבין הנכחד. ריה"ל אינו עוסק בכך כלל. הוא עוסק במעלה היתירה של ישראל ובהעצמתם, ולא בזיהוי מומי הזולת. במאמר אחר בסדרה זו הבדלנו כך במונחים בין לאומיות לבין לאומניות. הלאומי דורש טוב לעמו. הלאומני דורש רע למי שאינו בן עמו. הלאומי הוא בדרך כלל אדם חיובי וטוב. הלאומני הוא אדם שלילי.
 
 
על הסגולה ועל הנבואה
עיקר הטעות לדעתנו, בהיקש בין ריה"ל הגזענות המגונה היא, שריה"ל לא דיבר על שום הבדל בתכונות האנושיות בין יהודי לבין גוי. הוא דן אך ורק בנבואה, בדיבור עם הקב"ה, ובקשר המתמיד בינינו לבינו, יתברך. נושא זה כלל אינו מעסיק את התרבות המערבית, אם בגלל שהיא אינה מאמינה בקיומו של בורא העולם ואם בגלל שאינה מוטרדת מסוגיית הדיבור עמו וממעלת הנבואה. ממילא אין טעם שתבוא בתביעה כלשהי את ריה"ל העוסק בנקודה זו כמייחדת את העם היהודי, עם הבחירה.
 
נזכיר, את עיקר שיטתו של ריה"ל באמונה. שלא כרמב"ם, המבסס את האמונה על ההיקש השכלי הנובע מבריאת העולם. אילו היה ריה"ל מסכים עמו, מן הסתם, היה סובר כמוה גם בתורת השוויון:
ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו, היה שוה בה הלבן והשחור, כי הכל בריאותיו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו (כוזרי א', כז).
 
אך לדעת ריה"ל האמונה מבוססת על המסורת מכוח התגלות ה' ונבואתו- דיבורו אל האדם. ה' הוא שיצר את הקשר עם האדם, ומכוח קשר זה נולדה האמונה בו. קשר זה במהותו אינו יכול להיות עם כל אדם. הקשר בין ה' האחד יכול להיות עם אדם אחד, או לחילופין, וזה חידוש גדול, עם העם האחד. זאת, בתנאי שהעם הנזכר מופיע כאורגן אחד, כיחידה אחת. אך אין הקב"ה, הנבדל מעולמו במרחק אינסוף יוצר קשר של דיבור ישיר עם כל אדם. קשר מסוג כזה עם העולם יוצר את מבנה הפירמידה, של הקשר בין הקב"ה לאחד, ומן האחד, שהקב"ה דיבר עמו, אל שאר האנשים המושפעים ברצונם מן האחד. ובמקרה שלנו: שאר העמים מן האחד- עם ישראל. מבנה זה הוא ממחויב המציאות מעצם התגלות ה' אל האחד ומן הצורך להעביר השפעה זו לכלל העולם. ודאי אין מבנה זה מחייב דווקא את בחירת ישראל, אך הוא מחייב את בחירת (העם) האחד שישפיע את משמעות ההתגלות על העולם. מהנחה שחייב להיות עם כזה, אין כל גנאי בטענה המוכחת, שעם זה הוא עם ישראל. אדרבה, ריה"ל עצמו אומר, שאילו זיקתנו לבורא הייתה רק דרך בריאתו אותנו, היה שווה בה השחור והלבן.
 
נקודה נוספת: ריה"ל מוכיח את עליונותו של עם ישראל, עם ה', מתיאוריו את משה רבנו.
 
אמר החבר: ואם ימצא אדם שיבא באש ולא יוזק בו, ויעמוד מבלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, ויישן בעת ידוע ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם... אלה קצת תארי הנביא אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון התחברות הדבר הא--לוהי בהם ושיש להם א--לוה מנהיגם כרצונו וכפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם, והודיע איך היה חדוש העולם ויחס בני אדם קודם המבול, היאך נתיחסו אל אדם והיאך היה המבול ויחס השבעים אומות אל שם חם ויפת בני נח, והיאך נפרדו הלשונות, ואיפה שכנו, והיאך צמחו המלאכות ובנין המדינות ושני העולם מאדם ועד עתה (הכוזרי א', מא- מג).
 
הוא עובר מכך לתיאור כלל הנביאים. אך מה ראיה יש ממשה רבנו ומן הנביאים לרוממותו של כל יהודי ושל כלל עם ישראל? מדבריו נראה, שרוממותו של העם היא הפוטנציאל הקיים בו להוציא מקרבו נביאים, ואף להנבא כולו, וכפי שהיה במעמד הר סיני. עד שבאו בני יעקב כלם סגולה ולב, נבדלים מבני אדם בעניינים מיוחדים א—לוהיים... מבקשים כלם מעלת הנבואה ורובם מגיעים אליה, ומי שלא יגיע אליה, קרוב לה במעשים הנרצים והקדושה והטהרה ופגיעת הנביאים. אך היום אין בינינו נביאים. ריה"ל מרומם אפוא את העם רק על מה שהוא מסוגל להיות ביום מן הימים, ולא על מה הוא עתה. האם פוטנציאל הנבואה, הדורש עוד מאמץ אינסופי מן האדם עצמו כדי להגשימו, ראוי שישים את ריה"ל בקטגוריה של אי שוויון ושל גזענות, חלילה?
 
*
 
לא נוכל להתעלם בשורותינו מספרו המעניין של מ' גודמן, חלומו של הכוזרי, שהתמודד עם הבעיה שהעלינו בדרכו שלו. לטענתו, ריה"ל מתווכח בהסתר עם 'החבר' המעלה את טענות תורתנו בפני הכוזרי, ואינו מסכים עם דרכו על ההבדל הנזכר בין ישראל לעמים. גודמן מוכיח זאת בראש ובראשונה מכך, שהספר בנוי על הנחת היסוד, שמלך כוזר הגוי זכה למעין נבואה, בחלום שבו נאמר לו שכוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים, ויש בטענה זו כדי לסתור את דברי החבר על ייחודו של עם ישראל בנבואה. יש לי ויכוח עמוק עם דרכו של מ' גודמן, ובשורות אלו הלכתי בדרך שונה. אך אין להתעלם בשום פנים מדרכו המקורית, החריפה והמבוססת של גודמן. והבוחר יבחר.
 
 

עוד בנושא