על שנאת זרים

 
על שנאת זרים

 
איך (לא) נאבקים בתופעה
לאחרונה חווינו מחאות אלימות ואלימות למחצה על צירופם של שני שחקנים צ'צ'נים לקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים. סמוך לכך היה מעשה תקיפת הערבייה בשכונת קריית משה, כנראה גם בידי תלמידי הישיבה התיכונית שליד ישיבת מרכז הרב (ישל"צ), והוא אמור להדליק בציבור שלנו נורות אדומות, משום שמדובר בנוער הלומד תורה ועוסק ביראת שמים. החרדה מכל ערבי בעקבות הרצח הנורא שהיה בישיבה היא לימוד זכות ראוי בדיעבד על הנערים, מצד מצוות 'בצדק תשפט עמיתך', אך אין בה שום תירוץ מלהתחמק מן האחריות החינוכית על הנערים וחבריהם. הדרך הננקטת על ידי אנשי ציבור בעקבות המקרה היא גינוי הגזענות, במטרה להזכיר לנו את הכיעור שבאנטישמיות הגרמנית בשנות השמדת יהדות אירופה.
 
זוהי דרך טובה כלפי מי שמוכנים לוותר על חוש הביקורת כדי שלא לאבד את הקשר עם הזרם המרכזי (The main stream) בחברה, השב על דברים אלו פעם אחר פעם. אך אנשים ונערים הסופגים סיסמאות אלו ומפנימים אותן, אינם מסוכנים, דווקא בגלל זיקתם לזרם המרכזי. המסוכנים עלולים להיות אלו שאינם חוברים מבחינה מנטאלית לזרם המרכזי בשל ביקורתם עליו ועל שטחיותו, ומבקשים לעצמם דרך עצמאית. נערים אלו שומעים, שערבי המותקף בשכונה יהודית הוא מעשה גזעני מזעזע, אך יהודי המותקף בשכונה ערבית הוא מעשה לאומני חצי לגיטימי, ובדרך כלל חיצי הביקורת בו מופנים כלפי המותקף, מדוע היה שם, מדוע לא נזהר. המעשה הלאומני נחשב כשגרה לא נוחה, אך לא כמעשה מתועב. יש בכך סתירה בוטה, ואלו שאינם חוברים לסיסמאות, עלולים, כמחאה על סתירה זו, אף להקצין את עמדתם. הם הציבור שעלינו לפנות אליו, אם רצוננו למגר את התופעה, או לפחות להמעיט אותה עד כמה שניתן.
 
כלפי אלו המתקוממים נגד סיסמאות הזרם המרכזי יש צורך לדייק בהגדרות, ולהבחין בין טוב לרע בדרך פרטנית יותר.
 
 
על שפלות ועל גזענות
נבהיר: הבעיה בערבי בודד (ובעיקר כשמדובר באישה) בשכונה יהודית או ביהודי בודד בשכונה ערבית אינה הגזענות או הלאומנות, ועוד נדון בהן. הבעיה העיקרית היא נבזות בסיסית בנכונותו של החזק או של הרבים להתנפל על חלש מהם או על אדם בודד, ולנצל את כוחם נגדו כשאין מי שיעמוד מולם. אינני חסיד של שפיכות הדמים, שהייתה נהוגה בקרבות האבירים בימי הביניים. אך יש בהם משהו אצילי, בכך שהם מעמידים את הסיכון שהם נוטלים כשווה לסיכוי שהם יכו בו את יריבם. מי שמוכן להכות, להעליב, לצער, במקום שהוא עצמו אינו נוטל בכך שום סיכון, עושה בכך מעשה מעורר סלידה ובוז גם בלא שנצטרך לנמק זאת, וגם ללא כל עטיפה אידיאולוגית של הוקעת שנאת זרים. התורה החמירה במיוחד במזיד על חברו להורגו בעורמה, משום שהוא אינו נוטל על עצמו בכך סיכון מקביל, שהנרצח יגן על עצמו בכל מחיר. אם לא חינכנו לכך, יש משהו פגום בחינוך שלנו. קיים כאן אינסטינקט ראשוני בשאלה מה משמעות להיות אדם, גם אם ההלכה לא הרחיבה בכך.
 
נגענו מעט בתקיפה בקרית משה. נשוב לגזענות וללאומנות סביב הטענה האידיאולוגית נגד שילוב הצ'צ'נים בקבוצת בית"ר ירושלים. נאמר בפירוש: זו לא הייתה גזענות! אינני מאמין שיש מי מאוהדי בית"ר ירושלים (ואינני נמנה עליהם!) הסבור, שהגזע הצ'צ'ני הוא גזע נחות. יש לעיין היטב בתורת הגזע הגרמנית, שהחלה לפשות בגרמניה כבר שמונים שנה לפני עליית היטלר לשלטון, כדי להבין את ההבדל בבית תורת גזע לבין ההפגנות נגד צירוף הצ'צ'נים לקבוצת בית"ר. אגע בתורת הגזע בנקודה קלה ולא למדנית באמצעות קטע מסיפורו של אחד מגדולי הסופרים של התקופה, ישראל יהושע זינגר, בית קרנובסקי (תל אביב תשנ"ז, עמ' 222-219). הספר מתאר את קורותיה של משפחה חצי יהודית בשנות השלושים בגרמניה (עד שנמלטה לאמריקה).
 
בקטע המובא מתואר הבן יגור, נער בגיל ההתבגרות בבית ספרו, כשמנהל בית הספר מזמינו לעלות על הדוכן ומפשיטו ערום לעיני כל התלמידים והמורים:
 
"...הדוקטור קירכנמאיר ציחצח את משקפיו יפה יפה, שתה כוס מים וקרא: 'קרנובסקי אל הדוכן!' יגור היה קרוב להלם, ולא נע ולא זע... ביד נוקשה אחז בראשו של הנער והפנה את פניו אל הקהל. 'ככה!' אמר... תחילה מדד הדוקטור קירכנמאיר את אורכה ורוחבה של גולגלתו של יגור קרנובסקי ורשם את המספרים על הלוח. בדייקנות מדעית מדד את המרחק מאוזן לאוזן, ומן הקדקוד אל הסנטר, ואת הרווח שבין העיניים ואת אורך האף וכל משטח ומישור בפניו של הנער ועם כל נגיעה של האצבעות הלחות והקרות נזדעזע יגור והתכווץ.
 
אחר כך נשא הדוקטור קירכנמאיר מסה ארוכה ונלהבת. '...הראש הקצר העגלגל הדומה לראש קוף והוא מן הסימנים של הנחיתות הגזעית... אבל על זה אפשר לעמוד ממראה עיניו של הנושא, שאף על פי שהן כחולות, אין בהן הזוך והצלילות של העין הנורדית הקלאסית, אלא העכירות והאופל של היערות של אפריקה והמדבריות של אסיה... בהתבלטות היתרה של האוזניים והאף והשפתיים נראית בעליל הנחיתות הגזעית'.
 
...אמר בצינה: 'נושא ההמחשה שלנו היום יתפשט'... הרמן הרים אותו בעורפו והוליך אותו כמו חיה אל הדוכן...
 
הדוקטור קירכנמאיר הראה את סימני הגזע הנחות במבנה הצלעות ובמפרק המרפקים והוא הסב את תשומת הלב אל אברי המין, שהתפתחותם המוקדמת היא מסימני הסקסואליות המנוונת של הגזע השמי... אבל רגליו של יגור לא יכלו לתמוך אותו עוד, והוא התמוטט ונפל".
 
נוסיף לכך משפטים ספורים מחיבורו של היטלר 'מיין קאמפף' (מלחמתי), ולא את הקשים בהם:
 
"מבחינה תרבותית הוא (=היהודי) מזהם אמנות, ספרות ותיאטרון, מבלבל את החושים הטבעיים, מערער כל המושגים על היפה, הנשגב, האציל והטוב, ומדרדר את האדם לתהום מעשיו החזיריים. כי עם טהור גזע המודע לדמו, לא ישועבד לעולם על-ידי היהודי. בעולם הזה יהיה היהודי אדונם של ממזרים בלבד".
 
זוהי גזענות!
כלום מעלה מאן דהו על דעתו שזהו כיוון המחאה של אוהדי בית"ר ירושלים?!
 
על לאומנות ועל לאומיות
שתי המילים הן משורש אחד, ואנו משתמשים בשתיהן, משום שאנו מבחינים בין רגש לאומי חיובי לבין רגש לאומי שלילי. (לאום הוא מעין שילוב בין עם לבין מדינה.) אהבתו של אדם את לאומו ורצונו להיטיב עם לאומו, ולעתים עד למסירות נפש, היא לאומיות. הייתי מציע לאוהדי בית"ר שוחרי הלאומיות ללמוד דברים מיוסף טרומפלדור, שעל שמו נקראת קבוצתם. נביא משהו מהם, ומהם נלמד מהי לאומיות שאין בה לאומנות:
 
"הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים... מאמין אני, יום יבוא, ואני עייף ומיוגע אשקיף בשמחה ובגיל על שדותיי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש לך לך נבזה, זר הנך בארץ הזאת. ואם כה יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותיי וזכויותיי. ואם אפול בקרב, מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל".
 
לאומנות לעומתה, היא אהבת הלאום המייצרת תחושות ומעשים שליליים, בעיקר של שנאת זרים. אוהד בית"ר שיעודד בקנאות טיפוח שחקנים יהודים, שיביאו להעצמת העם היהודי בעיניו של אוהד כדורגל, לא יגונה, ואף ישובח. אך כשהתרגום העיקרי להשקפתו הוא שנאת השחקן הזר, זוהי לאומנות מגונה. יתר על כן: על אף שאינני אוהד ספורט ייצוגי תחרותי, אני מוטרד ממיעוטם של שחקנים ישראלים בקבוצות ספורט המייצגות את האומה. ניטול כדוגמה את קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל, שבה אף ההנחיות בהפסקות ניתנות על ידי המאמן לשחקנים באנגלית, וזו האווירה בה. במה מייצגת קבוצה זו אותנו, ממשיכיהם של המכבים? במה היא מייצגת את האידיאל שבשמו קמה קבוצת מכבי הראשונה, שראתה, על פי חזונו של מקס נורדאו על 'יהדות השרירים' בחיבור בין היהודי בגלות לבין ספורט וכושר הגופני ערך שיש לטפחו לקראת תקומת ישראל בעמים? האם רק בהנהלה זריזה בעלת תקציב, היודעת לשכור שחקנים שמחר ישחקו בקבוצות של יריבינו, אם אלו ישלמו להם יותר? זוהי לדעתי חשיבה לאומית נכונה. אך בקבוצת בית"ר במקרה דנן הייתה החשיבה מושתתת על שנאת זרים.
 
 
על הכלל ועל הפרטים
דברינו עד עתה אינם מדויקים דיים על בית"ר ירושלים. לא דובר שם על שנאת זרים באשר הם, אלא בשל היותם של הצ'צ'נים מוסלמים. אני מעריך שאילו היו השחקנים נוצרים, לא הייתה התנגשות כזאת.
 
ניתן להבין את השנאה לאיסלם על רקע הפחד ממנו, על רקע רצונו הבא לידי ביטוי באיראן השיעית ובמצרים המוסלמית, בחיזבאללה השיעית ובאל קעידה המוסלמית, וברצונם להשמיד את ישראל.
 
אך דחיית השחקנים אינה מופנית בקרב אוהדי בית"ר כלפי אדריכלי שנאת ישראל, אלא כלפי אנשים מן השורה, שחקנים צ'צ'ניים שאין סיבה להניח שעסקו בשנאת ישראל. כאן השאלה היא מהו הצדק להקיש מן הכלל אל הפרטים, מה גם שהכלל המוסלמי הרוצה להשמיד אותנו אינו מייצג בהכרח את רוב מיליארד המוסלמים בעולם. אין בדת המוסלמית יותר שנאת ישראל מאשר בדת הנוצרית. ואם אין אנו שונאים נוצרים במסגרת הכדורגל, אין במקרה שלנו שנאה לצ'צ'נים בגלל דתם, אלא בגלל שיוכם לכלל מסוים של שונאי ישראל. בכך אין צדק ואין יושר כל עוד אין רמזים ברורים לכך שהשחקנים הצ'צ'נים דבקו בשנאה זו. נראה, שזכותו של כל פרט ליהנות מן החפות של היותו יוצא מן הכלל, כל עוד אין רגליים לדבר לשיוכו לכלל, מה גם שהכלל אינו מייצג בהכרח את רוב המוסלמים בעולם, שאינם ערבים. ללא חפות זו נהרסת כל מסגרת הסדר החברתי. שהרי אין לנו אמצעי הגנה אחר על היחיד החף מכל פשע.
 
 
על הפחד ועל הזהירות
נשוב לעיקר דיוננו כאן, למה שקרה בקריית משה. יש מכנה משותף ברור לנערים מקרית משה ולאוהדי בית"ר. המכנה המשותף הוא הפחד. הפחד מן הערבי, הפחד מן המוסלמי. במקרה של קריית משה, הפחד, על רקע מעשה הטרור שהיה בשכונה ובישיבה, מאוד מובן, ובעיקר בקרב נערים צעירים. אך פחד אינו דרך חיים נכונה. הוא עלול להוביל לדברים שליליים. 'פחדו בציון חטאים'. אומנם קיים פסוק נגדי, האומר 'אשרי אדם מפחד תמיד', אך שם הכוונה להבנתי, לזהירות ולא לתחושת פחד. הפחד המשתק מביא לידי התפרצות שלילית. הזהירות נובעת משיתופו של השכל בחשש מפני העתיד ומנקיטת האמצעים ההגיוניים המתאימים. התנפלות על ערבייה אקראית ובודדת ברחוב אינה נובעת מנקיטת זהירות. ההפך הוא הנכון!
 
אילו הפחד המדריך את הצעירים היה כרוך בשיקול דעת, הם לא היו עושים מעשה המזמין נקמה, מהומות מחמת שנאת ישראל במקומות שונים בעולם, ואולי אף נפגעים יהודים בכל מקום שהם. אפשר שאותם נערים לא שמעו על הקורה באוניברסיטת טורונטו ועל מה שכמעט קרה באוניברסיטת אוקספורד. אפשר שאינם מבינים כמה מזון ודלק הם נותנים לשונאי ישראל שם ובכל מקום, וכמה הם משמחים את שונאי ישראל במעשיהם כלפי ערבייה אקראית. כלום יכול נער הגיוני וירא שמים ליטול אחריות על מה שאינו תחת שליטתו? אילו היה הפחד המדריך את הצעירים כרוך בשיקול דעת, הם לא היו עושים מעשה, שמחר יצטרכו חלילה חיילי צה"ל לשלם עליו מחיר בתוספת מטלות לאלו הקיימות עליהם, בפחות שעות שינה ובדברים נוספים. הם לא היו עושים מעשה, ששוטרי משטרת ישראל העמוסים ישלמו עליו בפחות שעות עם משפחתם, עם ילדיהם. האם הנערים הנזכרים יכולים ליטול על כתפיהם אחריות לכך? האם אינם מכירים את המושג ההלכתי 'חב לאחריני', שהתורה מפקיעה בו סמכויות שליח וכד' משום ש'אין שליח לדבר עבירה'?
 
נמשיך! אילו הפחד המדריך את הנערים היה כרוך בשיקול דעת, הם היו חוששים לחילול השם, שהוא עבירה שרק המיתה מכפרת עליה. אנשים נרתעים מקשר אל תורה ומצוות בגלל מעשים כאלו, ומי מהנערים ייטול אחריות על כך? זאת ועוד: אחרי הניסיון לשריפת השטיח במנזר לטרון הורו השלטונות להדק ולהחמיר את הפיקוח על נערי הגבעות, שרבים מהם נערים תמימים וטובים. רבים מאלו שלא היו שותפים למעשה בלטרון סבלו בגללו בחינם. כלום לוקחים הנערים בקריית משה אחריות על חבריהם ועל הדומים להם, העלולים לסבול בגללם לחינם? היש כפרה לחטא כזה? הייתי מפנה את הנערים לנפסק ברמ"א על שו"ע חושן משפט תכ"ה על גורלו ההלכתי של מזייף מטבעות, המכניס בכך לצרות את בני עמו מול השלטונות. אך דומה שדי במה שכתבנו.
 
ועדיין לא דיברנו על קשר אפשרי בין מעשים כאלו להצתת הילדה הערבייה בבקבוק תבערה שנזרק על מונית ערבית ליד בת עין. אני יודע שבית המשפט זיכה את הנערים שנחשדו בכך, אך אני יודע עובדות נוספות. ועדיין לא דיברנו על קשר אפשרי לספר 'תורת מלך'.
 
דברינו בפרק זה עלולים לשדר פחד לא בריא מנקמת הערבים או משנאתם של אנטישמים ברחבי העולם. ולא היא! אנו אומה חזקה ויציבה גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה כלכלית. ידם של אנשי הביטחון שלנו עשויה להגיע לכל פינה בעולם במאבק נגד צוררי ישראל. אך כוחנו רק כשאנו יחד כאומה, ולא כל יחיד עם שגיונותיו וסברותיו האישיות כשלעצמו.
 
 

עוד בנושא