תגובה למאמרו של ד"ר יצחק גייגר - אדר כהן

תגובה ל"מקור ראשון" למאמרו של ד"ר יצחק גייגר "עמדה צפויה ושגויה" מתאריך 25/2/11, כ"א אדר א' תשע"א
 
התפלאתי מאד על מאמרו של ד"ר יצחק גייגר ועל הויכוח לכאורה שהוא מנהל עימי. הויכוח הוא "לכאורה", שכן נדמה לי שד"ר גייגר לא ירד לסוף דעתי (או שלא רצה לרדת לסוף דעתי) והויכוח שהוא מנהל מעל דפי עיתונכם אינו עימי אלא עם אנשים אחרים, שלהם דעות אחרות ושונות בתכלית משלי.
המכתב אותו שלחתי למורות ולמורים לאזרחות לקראת יום זכויות האדם (10/12) עסק בנושא מרכזי אחד: שלילת האחר באשר הוא אחר. תופעה זו הפכה, לצערנו, למחזה נפוץ במקומותינו, והמורים לאזרחות נמצאים, כפי שכתבתי, ב"קו החזית" בעניין זה. המכתב, כמו גם דבריי בעניין בפורומים פומביים שונים (בהם גם כנס שנערך בבית "גשר" לפני כחודשיים, בו נכח ד"ר גייגר), מעידים כי מטרתי המרכזית היא להצביע על העובדה שהיחס לאחר באשר הוא אחר, והתמודדות עם דעות קדומות ועמדות קיצוניות בנושא זה, הם בראש סדר היום החינוכי שלנו.
 
הפליא אותי עד מאד שד"ר גייגר בחר להשמיט מתוך מכתבי (אותו ציטט באריכות) את רובה של הפיסקה המרכזית הבאה: "התרחשות קשה זו מצטרפת לנתונים על עמדות סטריאוטיפיות, גזעניות ושליליות כלפי "האחר" שהתפרסמו בחודשים האחרונים בכמה מחקרים וסקרים שפורסמו בציבור. כל אלו משקפים , למרבה הצער, תופעה שאנו עדים לה בכיתותינו פעמים רבות, והיא העדר היכולת לנהל שיח פוליטי וציבורי רציני ומעמיק , המשוחרר מדעות קדומות, סטריאוטיפים, אמירות גזעניות, שלילת האחר וסלידה ממנו באשר הוא "אחר". התופעה אינה נחלתם של פלח זה או אחר באוכלוסיית התלמידים שלנו, ו"האחר" גם הוא אינו קבוצה מסוימת בלבד. העמדות של חשש, רתיעה, סלידה ואף שנאה יכולות להיות מופנות באותה מידה כלפי חרדים, עולים מאתיופיה, ערבים, הומוסקסואלים, עובדים זרים (מהגרי עבודה), ועוד. "
 
הקורא פיסקה זו מבין שמטרתו של המכתב אינו דיון במכתב הרבנים עצמו, אלא בהקשר הכולל של תופעות של שלילת האחר בחברה שלנו. לטעמי, זהו בסיס משותף הכרחי ומוסכם על כלל המחנכים במדינה, דתיים כחילוניים, יהודים כערבים. במאמרו בחר ד"ר גייגר להתווכח על גופה של הדילמה שמעלה מכתב הרבנים (יחסי יהודים-ערבים בישראל), אך זו לא היתה מטרת מכתבי. גייגר מנסה לגרור את הדיון על מכתבי לויכוח שלו עם עמדות "ליברליות אינדיבידואליסטיות פוסט-מודרניסטיות ורב-תרבותיות", ובכך הוא "תופס טרמפ" לטעמי על המכתב, ושלא בצדק. הויכוח שלו עם אותם אינדיבידואליסטים פוסט-מודרניסטים הוא חשוב וחיוני, אך ויכוח זה איננו עימי ואין הוא משקף כהוא זה את עמדותיי.
 
מטרתי היתה אחת: לחזק את המורים והמחנכים לאזרחות בהתמודדותם עם תופעות גורפות של שלילת האחר. בעניין מכתב הרבנים כבר התייחסו לכך גדולים וטובים ממני (כמו פרופ' אשר כהן ב"מקור ראשון" ג' טבת 10/12, וישראל הראל ב"הארץ" י' טבת 17/12), שהדגישו כי המאבק על צביונה היהודי של המדינה אין לו דבר וחצי דבר עם אפליה גורפת של בני המיעוט, שישראל הראל הגדיר אותה כ"גלישה מכללי התנהגות ראויים בין אדם לאדם".
 
שלילת האחר באשר הוא אחר, כעניין גורף שאין בו מורכבות או גוונים, היא לב הבעיה החינוכית והערכית בה אנו מנסים לעסוק. לצערנו, בעיה זו אינה נחלתם של ציבור זה או אחר בלבד. בחודשים האחרונים הופעתי בפורומים שונים של מורים לאזרחות, ובכולם (בפני יהודים וערבים כאחד) חזרתי והצגתי את התוצאות הקשות של מדד הדמוקרטיה הישראלית 2010: 46% מהיהודים אינם רוצים שכן ערבי. 50% מהערבים אינם רוצים שכן יהודי. 39% מהיהודים אינם רוצים חולה נפש בשיקום כשכן, וכך גם 49% מהערבים. 25% מהיהודים אינם רוצים זוג הומוסקסואלים כשכנים, וכך גם 70% מהערבים. כלל הנתונים הללו מצטברים לכדי תופעה כוללת בחברה שלנו, שכולנו כמחנכים אמורים להתמודד עימה. ד"ר גייגר בחר, לצערי, להתייחס לויכוח הפוליטי על יחסי יהודים-ערבים ועל האופי הלאומי של המדינה (ויכוח לגיטימי וחשוב, אך לא כזה שהתכוונתי או שאני מתכוון להביע בו עמדה), במקום להתייחס לסוגיה החינוכית והמוסרית הבוערת שמכתבי ניסה להצביע עליה.
 
בעניין המוסרי, אי אפשר שלא להתקומם על עמדתו של ד"ר גייגר לפיה נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר החינוך ויו"ר הכנסת אינם דמויות בעלי שיעור קומה לאומי שיש לאמירותיהם משקל מוסרי שמורים ותלמידים צריכים להקשיב להם. דווקא כמורים לאזרחות אני מצפה מעצמי וממנו לחנך את תלמידינו כי למנהיגות הפוליטית (ולא רק הדתית, האקדמית או הרוחנית) צריך להיות משקל מוסרי וערכי בשיח הציבורי. העמדה השגויה כאן, היא לפיכך של ד"ר גייגר, ולא שלי, שכן הוא מנסה לצייר את הדיון כולו כדיון פנים-הלכתי בין רבנים בעלי עמדה כזו מול רבנים כלפי עמדה אחרת בלבד. השיח על מכתב הרבנים בשעורי האזרחות אינו שיח הלכתי בלבד, אלא שיח ציבורי, אזרחי וחינוכי-ערכי. בשיח זה עלינו לדעת לצייר גבולות ברורים בין שלילת האחר באשר הוא אחר, לבין דיון לגיטימי, ענייני ומכבד על הדילמות הקשות שהמדינה שלנו מתמודדת עימן.

עוד בנושא