איסור הריגת גוי ורציחת מחבל כפות

 בעקבות מעשים שהיו אבאר הלכות נחוצות אלה.

א. איסור רציחת גוי

אסור לרצוח גוי, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י' הלכה א': "אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור או כיוצא בזה – אסור".

במקורות חז"ל נראה שהוא איסור תורה. כך אמרו במכילתא פרשת משפטים פרשה ד: "(אשר יזיד על) רעהו – להוציא את האחרים. איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים". המלה "אחרים" היא כינוי ללא-יהודים. "תחת שהוחמרו הוקלו" – היינו, שהתורה הוסיפה הרבה איסורים על ישראל, וכתמורה הקילה מעליהם כמה עונשים לעומת מה שחייבים בני נח. "באמת אמרו" – מורה על הלכה למשה מסיני, או על כל פנים הלכה ללא חולק. "דינו מסור לשמים" – משמע, אסור לרצוח גוי מן התורה, שלכן נענש עליו מן השמים.

וכן יש לדייק בתוספתא עבודה זרה פרק ט' הלכה ב', "(עובד כוכבים נהרג) על שפיכות דמים, כיצד? עובד כוכבים בעובד כוכבים, עובד כוכבים בישראל – חייב. ישראל בעובר כוכבים – פטור". המלה "פטור" בתלמוד ולדוגמה בהלכות שבת, פירושו פטור מעונש אבל אסור מן התורה. וכן נראה מהמשך התוספתא, "על הגזילה, כיצד? גנב גזל ויפת תואר וכן כיוצא בו, עובד כוכבים בעובד כוכבים, עובד כוכבים בישראל – אסור. ישראל בעובד כוכבים – מותר". (תוספתא זו היא לדעת הסובר במסכת בבא מציעא קיא, ב שגזל הגוי מותר מן התורה – ואין הלכה כן). משמע, שלעומת גזילת הגוי שמותרת (לדעה זו) מן התורה, רציחת הגוי "פטור" אבל אסורה מן התורה. ועיין במסכת סנהדרין נז, א שהקשו, למה אמרו בסיפא לשון "אסור" לגבי גוי שגזל, והלא אינו אסור בלבד אלא הגוי חייב מיתה? ותרצו שלגבי גזל עיקר החידוש הוא הסיום שלגזול מן הגוי מותר, ולכן כנגדו נקטו בפתיחה לשון אסור, אבל באמת גוי שגזל הוא אף חייב. לפי זה, גם ברישא לגבי שפיכות דמים, החידוש הוא הסיום שישראל שרצח גוי פטור אבל אסור. ומשמע, האיסור הוא מן התורה, שאם לא כן למה לא לכתוב גם לגבי רציחה לשון אסור ומותר, בדומה לגזלה, ויהא הפירוש שמותרת מן התורה אף שאסורה מדרבנן? – וכמו שלגזול מן הגוי מותר מן התורה (לדעת זו) אף שאסור מדרבנן משום חילול השם.

והיה מקום לדייק שאסור לרצוח גוי מן התורה, גם מן הברייתא במסכת סנהדרין שם ובמסכת עבודה זרה כו, ב, "עובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין", כלומר, אין להוריד אותם לבור כדי להמיתם אבל גם אין להעלותם כדי להצילם אם נפלו לתוכו. בודאי אסור מן התורה להרוג ישראל אף אם הוא רועה בהמה דקה, וכיון ששנו עובדי עבודה זרה ורועי בהמה דקה ביחד, משמע שאסור מן התורה להרוג גם גוי. וכן בסיום הברייתא "אבל המינים והמסורות מורידים ולא מעלין", האיסור שוה במינים ובמסורות. והגם שלא כל הברייתא עוסקת באיסור תורה, שהרי "לא מעלין" הוא מדרבנן, מכל מקום, סביר לחלק בין "לא מעלין" לבין "ולא מורידין" עצמו. ומיהו זה אפשרי לדעת המרדכי ועוד ראשונים ש"לא מעלין" הוא רק מדרבנן משום שדומה למילד בן לעבודה זרה. לפי זה, אפשר ש"לא מעלין" הוא כולו דרבנין ואילו "ולא מורידין" הוא כולו מדאורייתא. אבל לדעת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י' הלכה א' שהוא איסור תורה משום לא תחנם, נמצא ש"לא מעלין" לגבי עכו"ם הוא מדאורייתא ואילו לגבי רועי בהמה דקה הוא מדרבנן, ולצדדין קתני בברייתא ולכן אין ראיה גם מ"ולא מורידין". וכן בחידושי רבינו יונה למסכת סנהדרין נז, א חילק בין גוי לבין רועה בהמה דקה.

אמנם נראה מקור אחר שרציחת גוי אסורה מדאורייתא, ממסכת סנהדרין נט, א שאמרו "ליכא מידעם דלישראל שרי ולבני נח אסור". כיון שגוי אסור לרצוי גוי אחר, אם נאמר שמן התורה מותר לישראל לרצוח גוי, הרי יש דבר שלישראל מותר ולגוי אסור, ואין לדחות שקיים איסור רציחה לישראל במה שאסור לו לרצוח ישראל אחר, כי אין זה מאותו השם של רציחת גוי, וכמו שהקשו בגמרא שם מגזל של חצי פרוטה אסור לבני נח ומותר לישראל, אף על פי שקיים איסור גזילה לישראל של יותר משוה פרוטה, כי הוא ענין אחר. וראיה שאסור לישראל לרצוח גוי מן התורה מכוח "ליכא מידעם...", מחידושי הר"ן בדף נז, א בד"ה כותי בכותי שכתב: "וכי תאמר, לגבי אשת איש איכא לאקשויי הכי דאיכא מידי דלישראל שרי וכותי אסור שהרי אשת הכותי מותרת לישראל כדדרשינן לעיל 'אשת רענו פרט לאשת אחרים', ואילו כותי הבא על אשת חברו חייב מיתה. אלא דבהא איכא למימר דאשת הכותי אע"ג דפטרי' רחמנא ממיתה אפשר דאיכא איסורא דאורייתא". לעניין "ליכא מידעם..." הרוצח את הגוי זהה לגמרי למי שבא על אשת גוי, ולכן כמו שתרץ הר"ן שיש איסור תורה לשכב עם אשת גוי, הוא הדין יש איסור תורה לרצוח גוי. ולמה הקשה הר"ן מבא על אש גוי ולא מרציחת גוי? פשוט, מפני שבשפיכות דמים נאמר בברייתא "ישראל בעובד כוכבים פטור" שמשמע אבל אסור מן התורה, הרי שמבואר שאסור גם לישראל, ולכן הקשה מבא על אשת גוי שזה אינו מבואר.

ועיין בבית המפתח ברמב"ם הוצאת פרנקל הלכות רוצח פרק ד' הלכה י"א דעות האחרונים שגם לדעת הרמב"ם היא איסור תורה, מלשונו בפרק ב' הלכה י"א.

ברם, נמצא בכמה ראשונים שאיסור רציחת גוי הוא מדרבנן. ביראים השלם מצוה קע"ה ובקצר רמ"ח כתב "תולדת הרציחה שלא להרוג את העובד וכבים כדתנן בע"ז העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין". לשון "תולדת..." בספר היראים פירושו מדרבנן, כמו במצוה קט"ז וקכ"ה ועוד.

וכן כתב בחידושי רבנו יונה במסכת סנהדרין נז, א בד"ה הכותים ורועי בהמה דקה, "נראה דהא אין מורידין גבי גויים דרבנן", ועיי"ש פירושו בסוגיא.

ובתוספות במסכת עבודה זרה כו, ב, בד"ה ולא מורידין כתבו: "ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב (דברים כ) והיו לך למס ועבדוך". ופירש הט"ז ביורה דעה סימן קנ"ח סעיף קטן א', שמן התורה נלמד היתר שאינו צריך להרגם, אבל לא שאסור להרגם, וחכמים הם שאסרו להרגם. ולי אינו ברור דבר זה בדברי התוספות, כי בתוספות רבנו אלחנן ותוספות שאנץ ותוספות הרא"ש[1] ועוד ראשונים לא כתבו לשון "דרבינהו קרא להתירא" אלא רק "אין מורידין אותן דבשאר אומות כתיב והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך". ומשמע, איסור ההורדה עצמו נלמד מן הכתוב, כי מכלל הן שיהיו לך למס אתה שומע לאו שאין להורגם, וכמו שהאיסור לגזול מן הגוי נלמד במסכת בבא קמא קיג, ב מכלל ההן של פסוקים, עיי"ש. ואף על פי שגם בפירוש תלמידי רבנו יונה במסכת עבודה זרה שם לא העתיק לשון "דרבינהו קרא להתירא" ואילו רבנו יונה במסכת סנהדרין פירש שהאיסור הוא דרבנן וכנ"ל, אין זו סתירה, כי דברי התוספות אינם של רבנו יונה אלא של ר"י הזקן וכן הביא בפירוש תלמידי רבנו יונה שם.

על כל פנים אסור להרוג גוי, בין אם האיסור הוא מן התורה שאז דין הרוצח מסור לשמים כדברי המכילתא, ובין אם הוא מדרבנן שאז הרוצח חייב מכות מרדות וגם נענש מן השמים כמי שעובר על לא תסור. וכן כתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י' הלכה א' הנ"ל, וכן כתבו לאסור בפרש"י במסכת עבודה זרה יג, א בד"ה ואין מורידין, ותוספות שאנץ י, א והגהות אשר"י סד, ב, ומאירי במסכת סנהדרין נז, א בד"ה וכן לענין שפיכות דמים.

ברמב"ם הנ"ל כתב לשון "אסור" ואילו בהלכות רוצח פרק ד', הלכה י"א כתב "אין מסבבין להן המיתה", הרי שגם לשון "אין" מורה על איסור. ומכאן לחדושי הרא"ה למסכת עבודה זרה כו, א והר"ן על הרי"ף שם שכתבו "אין ממיתין אותם בידים", שגם שם הכוונה היא שאסור להמיתם, וכפשטות הלשון. ואין להקשות מספר האגודה במסכת עבודה זרה פרק ב' שכתב בשם הרא"ם "לא מעלין – פירש אין מצוה לעלות", כי אינו מוכח שגם "לא מורידין" פירושו שאין מצוה להורידם אבל מותר לעשות כן. וכבר הבאנו מספר יראים שחיבר הרא"ם, שכתב בפירוש אסור לרצוח גוי. ודברי רבנו חננאל שם יג, ב "וכן עובד כוכבים אם קנאו ביריד אינו חייב להורידו בידיים" הם תשובה לשאלת הגמרא האם חייבים להרוג עבד הנקנה ביריד של עובדי כוכבים כשם שצריך לעקור בהמה שנקנתה שם, שעל זה כתב שאין דינו שוה למינים ולמוסרים שחייבים להורידם, אלא דינו כשאר עובדי כוכבים שאין חיוב להורגים וגם אסור לעשות כן.

ועיין באורח מישור בדרכי משה הארוך ליורה דעה סימן קנ"ח שהוכיח מהגמרא יג, ב ומתוספות דף ד, ב בד"ה שמע מינה שאסור להרוג גוי וכדעת הב"ח והט"ז. ושלא כבית יוסף והש"ך שפירשו שמותר להורידם ולא זכרו דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה והתוספות בדף סד, ב, וכבר תמהו עליהם באורח מישור ובמנחת חינוך מצוה צ"ג. ורק בריטב"א במסכת מכות ט, א מבואר כבית יוסף, שחילק שבגר תושב אנו מצווים להחיותו "ואין צריך לאמר שאסור לגרום לו שום קטלה וכל שכן להורידו לבור", ובבן נח שמקיים ז' מצוות אף שלא קבל עליו להיות גר תושב "אין אנו מצווין להחיותו וגם אין לנו להורידו בידים לא לגרום לו שום קטלה". ואילו בסתם נכרי שאינו זהיר לקיים ז' מצוות בני נח, "כי הא מותר להורידו לבור במקום דליכא איבה או לגרום הריגה כל היכא דנקיט ליה שום עילה כדאיתא בע"א וכדפרישנא התם לגבי הכותי לא מעלין ולא מורידין, כלומר במקום איבה", הרי לדעת הריטב"א רק משום איבה אין להורידו אבל שלא במקום איבה מותר. ומיהו אין זה אלא בגויים שרובם לא הוחזקו לקיים ז' מצוות כמו שכתב בחידושי הרמב"ן שם, ובדומה לדברי המאירי בכמה מקומות שכל זה אינו "בגויים הגדורים בדתות".

ב. רציחה או גרמא

בשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סימן ד' כתב "הא דאמרינן המינין והמסורות וכו' מורידין, לא קאמר אלא להורידן לבור ושמא לא יוכל לעלות וימות שמה", אבל אסור להרגם בידים, ובכלל י"ז סימן א' ובשו"ת הריב"ש סימן קל"ז הביאו כן בשם רבנו חננאל. וכן דעת הטור, לפי מה שתרץ דבריו בכנסת הגדולה חושן משפט סימן תכ"ה בהגהות הבית יוסף סוף אות ז', עיי"ש. וכן כתב בחידושי הרא"ה: "מורידין ולא מעלין – פירוש, כל זמן שעומדים במרדן מורידין אותם בבור, כענין מכניסים אותם לכיפה עד שימות". וכן בפסקי הריא"ז, "מורידין אותם לבור ולמקום סכנה לאבדן". וכיון ש"מורידין" לגבי המינים והמסורות פירושו לגרום למיתתם, "אין מורידין" לגבי עובדי עבודה זרה פירושו שאסור אפילו לגרום למיתתם.

גם ר"י הזקן הובא בספר תמים דעים סימן ר"ג כתב שאסור להרוג ע"א אפילו על ידי גרמא, אף על פי שלדעתו הורגים את המוסרות אפילו בידים ולשון הסיפא "מורידין ולא מעלין" נקטו אגב הלשון "לא מורידין" שברישא. וברמב"ם הלכות רוצח פרק ד' הלכה י' כתב לגבי המינים, "אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג", ומכל מקום לגבי גויים כתב בהלכה י"א "אין מסבבים להן המיתה". ובהלכות עבודה זרה כתב "לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור", ולאבד ביד פירושו להמיתו בידים, ולדחפו לבור פירושו לגרום שימות שם לאחר זמן. ורק למנוע הצלתו ולדוגמא לסלק סולם מהבור כדי שלא יוכל לעלות משם, לדעת הט"ז ביורה דעה שם מותר לעשות כן לעובד כוכבים, ובאורח מישור פקפק בדבר.

והריטב"א במסכת מכות הנ"ל התיר לגרום מיתה למי שאינו מקיים ז' מצוות, שכתב לגבי גר תושב "אסור לנו לגרום לו שום קטלה וכ"ש להורידו לבור" – הרי שהורדה לבור חמורה יותר מגרימת קטלה – ואילו סתם נכרי שאינו מקיים ז' מצוות כתב שמותר "להורידו לבור במקום דליכא איבה או לגרום לו הריגה כל היכא דנקיט שום עילה כדאיתא בע"א". וענין העילה מבואר שם כו, ב שהוא למנוע מהגוי מלצאת מן הבור. נמצא שלריטב"א מותר למנוע הצלתו ואף להורידו לבור כדי שימות שם, אבל גם הוא לא התיר לרצחו בידים.

העולה מכאן, שאין מי שמתיר לרצוח בידים אפילו גוי עובד עבודה זרה, כגון לירות בו, אלא דבר זה אסור לכל הדעות. ודעת הרמב"ם ור"י ומשמעות הר"ח והרא"ש והרא"ה והריא"ז עיקר שאסור גם להורידו לבור.

ג. נידון בבית דין

גוי שעבר על ז' מצוות בני נח נהרג על ידי בית דין, אבל בלי בית דין אסור להרגו. כן כתב בהגהות אשר"י במסכת עבודה זרה סד, ב בשם מהרי"ח מבעלי התוספות: "אף על פי שהיה עובר על שבע מצוות ואזהרתו זו היא מיתתו וא"צ עדה ועדים והתראה, מ"מ כל זמן שלא דנוהו ב"ד אין חייבין מיתה ואסור להרגו". ודייק לכתוב "אין חייבין מיתה" ולא רק שאינו נהרג בפועל, כדי לבאר למה מצוה להחיות גוי שעבר על ז' מצוות ואחר כך קיבל עליו להיות גר תושב. והם הם דברי התוספות שם בד"ה איזהו גר תושב, עיי"ש.

ויש לפירש כן ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י' הלכה א' שכתב: "אין כורתין ברית (לז' עממין) {לעובדי עבודה זרה [2] } כדי שנעשה עמהם שלום ונניח להם לעבוד עבודה זרה, שנאמר (דברים ז) לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה אחד מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נוטה למות לא יצלנו, אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה", כיון שכתב "או יחזרו מעבודתם או יהרגו", היאך כתב "אבל לאבדו בידו... אסור"? בלחם משנה תרץ שכאן כשידנו תקפה על הגויים וכאן כשאין ידנו תקפה, אבל לשון "אסור" משמע על פי דין ולא מחוסר יכולת. אלא דעת הרמב"ם היא כדעת התוספות, ומה שכתב "יחזרו מעבודתם או יהרגו" פירושו על ידי בית דין, מה שאין כן אם לא נשפטו בבית דין אסור לאבדם אפילו אם ידנו תקפה. ומתורץ שאר מקומות ברמב"ם שנתקשה בהם בספר עבודת המלך, כמו בהלכות מלכים פרק ט' הלכה י' "צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג" – כלומר, על ידי בית דין, אבל אם לא נשפטו אסור להרגם.

בזה שוה בן נח לישראל, כי גם ישראל אם עבד ע"ז או חילל שבת או עבר שאר עבירה שחייב עליה מיתה, מכל מקום, כל שלא נגמר דינו בבית דין, ההורג אותו חייב עליו כמו שכתב בספר החינוך מצוה ת"ט. ומלשון התוספות ומהרי"ח "כל זמן שלא דנוהו בית דין" משמע שצריך מעמד של בית דין, אבל ההורג גוי בלי משפט אין לאמר שהוא העד הוא הדיין, ושלא כשו"ת חכם צבי סימן פ"ד ומנחת חינוך במצוה ת"ט ות"י, עיי"ש. וכן משמע קצת ברמב"ם הלכות מלכים סוף פרק ט' באנשי שכם שנתחייבו מיתה, "שהם ראו וידעו ולא דנוהו" – ולא כתב שלא הרגוהו, כי צריך דין כלשהו. וכן הרמב"ן בפרשת וישלח הביא בשם הרמב"ם "ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו"- ולא שלא הרגוהו בלבד, כי צריך דין תחילה. (עיין ברמב"ן שם ובחידושי הר"ן בסנהדרין נו, ב שהקשו על הרמב"ם, היאך יכלו אנשי שכם לדון את שכם שהיה כמלך עליהם? ויש לתרץ, שכל אנשי שכם היו בגדר דיינים, כמו שהדגיש הכתוב "ויבא חמור ושכם אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם... כל יוצאי שער עירו", כי השער הוא מקום המשפט וככל אזרחי העיר התאספו שם להחליט מה ייעשה בעיר, כמו בהרבה ערים קטנות בימי קדם שהסמכות היתה בידי התושבים. ולזה רמז הרמב"ם שכתב "בעלי שכם" ולא אנשי שכם, כי הם היו הבעלים. וחמור אבי שכם היה נשיא הארץ ולא מלך, ובני העיר יכלו לשפוט את בנו שהיה נכבד מכל בני עירו אבל לא יותר מזה, ולכן היו ראויים למות. ברם יעקב כעס על שמעון ולוי מפני שהרגו את אנשי שכם בלי להעמידם לדין ובלי גזר דין, אלא כדרך שליסטים הורגים. ועוד עיין מה שכתבתי ב"חיבה יתירה" בפרשת וישלח.)

ויש לבאר לפי מקרא ומאמר חז"ל תמוהים. בשמואל ב (טו) אמר שמואל לאגג "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך", ומה ענין זה למצות מחיית עמלק? מפני קושיא זו דרשו בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ט ועוד מדרשים שכוונת "חרבך" היא לחרבו של עמלק בימי משה, אבל פשוטו אינו כן. ובתנחומא ותנחומא ישן בפרשת כי תצא לא הביאו דרש זה, אלא מאמר ר' שמואל בר אבדימי "בדיני אומות העולם דנו, לא בערים ולא בהתראה", ומהו ההוה-אמינא ששייך עדים והתראה במחיית עמלק? אלא, שמואל דן את אגג על רציחותיו. וכך הוא הפירוש: אילו הרג שאול את אגג במלחמה היה מקיים בכך מצות הריגת עמלק. אבל כיון שהביאוהו חי ונמצא תחת יד ישראל, מצוה גם לדונו על ז' מצוות שעבר, ושמואל הרג את אגג גם לקיים מצות מחיית עמלק וגם להענישו רוצח. ואכן מחיית עמלק אינה צריכה משפט כלל אלא המוצא עמלקי הורג אותו בכל מקום, כמו שכתב בספר החנוך מצוה תר"ד (נשמט בכמה דפוסים) ובהוצאת שעוועל במצוה תקנ"ח, ולכן לא הוצרך שמואל להזכיר כלום מזה, מה שאין כן כדי להרגו בעד רציחותיו צריך דין וגזר דין, ולכן אמר "כאשר שכלה נשים..." שהוא גזר הדין.

ברמב"ם שם כתב "בן נח נהרג על פי עד אחד ודיין אחד" וכן במאירי "על פי עד אחד ועל פי דיין אחד", ומשמע גופים חלוקים, וכן כתב בספר מלא הרועים בערך בן נח. ומיהו יש בזה מחלוקת, כי במסכת יבמות מז, ב ברש"י ד"ה מודיעין אותו משמע כשו"ת חכם צבי הנ"ל, שבאר למה מודיעים ענין לקט שכחה ופאה למי שבא להתגייר "שלא יאמרו עניים הללו הלוקטין פאת שדה גזלנין הם, ועומד עליהם והורגם בדיניהם", וכן פירש רבנו אברהם מן ההר. הגם שפירוש זה צ"ע, כי במקום להודיע למתגייר על לקט שכחה ופאה, יותר יש להודיעו שבדיני ישראל הורגים רק על ידי בית דין, כדי שלא יבוא להרוג אפילו גזלן ישראל אמיתי. מכל מקום, מבואר לדעת רש"י שבדיני בני נח הנגזל הורג את הגזלן לבדו. ואולי אין זה אלא בבן נח הרואה את חברו עובר על ז' מצוות וכלשון שו"ת חכם צבי, אבל לא בישראל הרואה את בן נח. אך אם כן, מגרע גרע כוח ישראל לדון את הגוי לעומת כוח הגוי לדון את הגוי, כמו שהקשו במסכת סנהדרין נז, ב.

ד. גוי שחבל ביהודי

במסכת סנהדרין נח, ב "אמר ר' חנינא, עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר (שמות ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי". בחידושי הר"ן פירש שנהרג בבית דין, אבל הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י' הלכה ו' כתב "עכו"ם שחבל בישראל אפילו חבל בו כל שהוא חייב מיתה אבל אינו נהרג עליו", וכשיטתו בכמה דינים שאמרו בגמרא שבן נח "חייב מיתה" ולא אמרו "נהרג", ועיין בכסף משנה. וכן כתב המאירי, וגם בחידושי הר"ן הביא דברי הרמב"ם.

דיוק לשון הרמב"ם "אפילו חבל בו כל שהוא" הוא שבחבלה כל שהיא חייב מיתה, ומכל מקום הגוי אינו נהרג בפועל אפילו חבל ביהודי הרבה, כל שלא הרגו. לפי זה, אם הכה הגוי את היהודי ולא חבל בו כלל אינו חייב מיתה כלל, וכמכה אביו ואמו שאינו חייב אלא אם עשה חבורה. וראיה לאמר כן, כי ר' חנינא אמר "עובד כוכבים שהכה..." ומיד אחר כך "ואמר ר' חנינא, הסותר לועו של ישראל כאילו סותר לועו של שכינה", ומשמע "מכה" לחוד ו"סותר לועו" שאין בו חבלה לחוד. ודוחק לפירש ברמב"ם להפך, שדוקא אם חבל בו "כל שהוא" אינו נהרג כיון שלא הזיק בו שוה פרוטה אבל אם חבל בו יותר מכלל שהוא נהרג כי מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו, כשיטת חידושי הר"ן.

ברם, במגדל עוז לא העתיק "כל שהוא", ולפי גרסתו ברמב"ם גוי שהכה ישראל אפילו חבל בו אינו נהרג עליו, אבל חייב מיתה על ההכאה גם אם לא חבל בו כלל, ולפי זה "סותר לועו" הוא פירוש ל"מכה". וכן כתב המאירי, "בן נח שהכה ישראל או שחבל בו חייב מיתה בידי שמים".

ה. רודף

לפי הרמב"ם הנ"ל, הפסוק "ויך את המצרי" שהביאו בסנהדרין נח, ב הוא אסמכתא בעלמא. ופירש במרגליות הים שממה שכתוב "וירא איש מצרי מכה איש עברי" בלשון הווה, משמע שמשה הרג את המצרי בשעה שהלה היכה את העברי, שאז היה למצרי דין רודף שמצוה להרגו כדי להציל את הנרדף, וכן אמרו בשמות רבה פרשה ב' שהמצרי "היה מכה אותו ומבקש להרגו".

המצרי הכה את העברי, וכן בדברים פרק כ"ה שהוא המקור של הספרי ושל מוני המצוות לדין רודף, האשה "החזיקה במבשיו" שעשתה מעשה בגופו של הנרדף. ברם, לשון הגמרא הוא "רודף אחר חברו להרגו" אף שעדיין לא נגע בו, והיאך יודעים האם בלבו להרגו? ושמא רק מאיים עליו. ועיין בחושן משפט סימן תכ"ה בסמ"ע סעיף קטן ג' ובתורה שלמה פרשת נח פרק ט' אות מ'. וראיתי בשם אחרון אחד שמפני קושיא זו פירש שבאמת אין רשות להרוג את הרודף לפני שהתחיל לעשות מעשה, אבל אינו משמע כן בפוסקים, ועיין בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן קפ"א, וגם אי אפשר לצמצם. ויש לתרץ, שבכתוב עדיין אין האיש בסכנה שלכן אמרה תורה שהחזיקה ולא שהיכתה במבושיו, ורק הוי איום בסכנה, ובאה גזרת הכתוב "וקצתה את כפה לא תחוס עליה", הרי שהורגים את הרודף על פי איום שיש בו ממש להרוג את הנרדף. ובמסכת סנהדרין עג, א למדו דין רודף מנערה המאורסה (דברים כב) "ואין מושיע לה", והתחלת הפסקו היא "צעקה הנערה המאורשה" – הרי שניתן להושיעה מעת הצעקה, שהיא משעת האיום.

ונראה לאמר, ברודף אחרי חברו להרגו האיום מתבטא ברדיפה אחריו שהיא פעולה מצד הרודף, כשם שהרציחה היא פעולה מצדו. אבל אם רק אומר שיהרוג את חברו, לא נמצא בדברי חז"ל שנידון כרודף, כי ברודף אין מחזיקים מדיבור למעשה. מה שאין כן במוסר ישראל לידי עכו"ם שכולו על ידי דיבור שמלשין לעכו"ם, בזה מחזיקים מדיבור לדיבור, וכיון שאיים שימסור כבר נידון כרודף, כמו שמבואר במסכת בבא קמא קיז, א ונפסק בחושן משפט סימן שפ"ח סעיף י'. והכל לפי הענין אם ניכר שיעשה כאיומיו כמו שכתב הש"ך בסעיף קטן נ"ד, ולדוגמה שמאיים ברבים או בפני בית דין כמו בגמרא שם.

ברם, אם ניתן להציל את הנרדף על ידי קטיעת אבר של הרודף או על ידי פעולה אחרת, אסור להרגו, אלא רק "אם אי אפשר לנו בשום צד להציל הנרדף אלא בנפשו" כלשון ספר החינוך מצוה תר"א. ולפי זה, ישראל שהרג ישראל רודף כשהיה יכול להציל באחד מאבריו, חייב מיתה אבל אינו נהרג כדעת הרמב"ם בהלכות רוצח פרק א' הלכה י"ג. ובן נח שהרג בן נח רודף כשהיה יכול להציל באחד מאבריו, נהרג כמו שכתב בהלכות מלכים פרק ט' הלכה ד'. וישראל שהרג בן נח רודף כשהיה יכול הציל באחד מאבריו, אינו נהרג אבל אסור לעשות כן, דליכא מידעם וכו' כל שכן לפי מה שמובא בשם הטור בחושן משפט סימן תכ"ה (אינו בדפוסים שלנו[3]) שישראל שהרג ישראל רודף כשהיה יכול להציל באחד מאבריו נהרג עליו, הרי שדינו כרוצח ממש, ואם הרג בן נח רודף פטור אבל אסור. ולפי הכסף משנה גם הרמב"ם מודה לטור בעיקרון, אלא שלא שייך להתרות במציל ולכן אינו נהרג בבית דין. (ועיין בעינים למשפט בסנהדרין עג, א שחקר האם רודף חייב מיתה משעה שהתחיל לרדוף והוי גברא קטילא או לא. ולי נראה, גם אם לא הוי גברא קטילא ולכן ההורג רודף כשהיה יכול להציל באחד מאבריו נהרג, מכל מקום הרודף ששבר כלים פטור מלשלם וכמו שאמרו במסכת סנהדרין עד, א, אפילו אם היה ניתן להציל באחד מאבריו. והטעם הוא, כי לא כל מציל יודע לכוון לאחד מאבריו, ולכן הרודף התיר עצמו למיתה. ויש ליישב הסוגיא שלא כלבוש סימן תכ"ה סעיף א', ועיין בראב"ן סימן נ"א).

ועיין ברש"י בדף עד, א בד"ה ויכול הנרדף, שגם הנרדף חייב להציל את עצמו באחד מאברי הרודף אם יכול לכוון בכך, ושלא כמשנה למלך סוף הלכות חובל ומזיק, והאחרונים האריכו בזה. וגם בשו"ת הריב"ש סימן רל"ט לא כתב אלא שהנרדף אינו צריך להתרות ברודף, אבל לא שאינו מחוייב להציל באחד מאבריו. מסתבר שהוא ענין של מציאות, ובדרך כלל הנרדף שהוא בהול אינו יכול לכוון לאחד מאבריו, אבל בעיקרון דינו כשאר מציל.

ואם אפשר לפגוע באחד מאבריו של הרודף אין חוששים שמא אחר שיחלים ימשיך לרדוף, שאם כן לעולם נהרוג את הרודף. ונראה שלזה כיוון הרמב"ם בהלכות רוצח פרק א' הלכה ז' "ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו", שהראשון אינו נרפא והשני נרפא. מכל זה נלמד דינו של מחבל לאחר שנתפס, שכיון שחלפה שעת הרדיפה שוב אין הורגים אותו מדין רודף על העבר, וגם אין הורגים אותו מחשש שאחר כמה שנים ישתחרר מן הכלא וימשיך לרדוף.

ברם, שני דינים נאמרו במוסר. הא', שהמבקש למסור ישראל ביד גויים נהרג ביד כל אדם כי להציל את הנמסר, כדין רודף. והב', שאם מסר ג' פעמים הוחזק כמוסר "שמא ימסור אחרים", כלשון הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכה י"א. כבר הבאנו את מחלוקת הר"ח והרא"ש עם הרמב"ם האם הורגים את המינים והמסורות בידים או רק מורידים אותם לבור. בחושן משפט סימן שפ"ח סעיף י' העתיק לשון הרמב"ם שמי שמבקש למסור מצוה להורגו בידים, ובסעיף ט"ו כתב "מי שמוחזק ששלשה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד עכו"ם מבקשים עצה ותחבולה לבערו מן העולם", ולא כתב שהורגים אותו בידים כמו שכתב בסעיף י', ולשון "מבקשים עצה ותחבולה" הוא משו"ת הרא"ש כלל י"ז סוף סימן א'. ופירש הרמ"א "על ידי גרמא, אף על פי שאסור להורגו בידים", כי לדעת הרמ"א רק מי שמבקש למסור בפועל נהרג בידים אבל מי שמוחזק לכך רק מסבבים את מותו.

חילוק זה נובע מן הגמרא, כי במסכת בבא קמא קיז, א מפורש שהורגים בידים את מי שמבקש למסור, ואילו בברייתא במסכת עבודה זרה כו, ב "המינים והמסורות מורידין ולא מעלין". וכדי שלא תהיה סתירה, מפרשים הר"ח והרא"ש שהברייתא עוסקת במוחזקים למסור ובדומה למינים שהוחזקו לכך, ו"מורידין" על ידי הורדה לבור אבל לא הורגים אותם בידים כיון שכרגע אינם מבקשים למסור, עיין היטב בשו"ת הרא"ש שם ובסימן ו' ובכלל ל"ב סימן ד', וזוהי דעת הרמ"א. והרמב"ם מפרש שהברייתא עוסקת במוחזקים לכך, אבל דינם שווה למי שמבקש למסור, ו"מורידין" לאו דווקא. ומהר"ם ב"ב בתשובות מיימוניות סימן ט"ו פירש שהברייתא עוסקת במי שמבקש למסור והיינו הך הגמרא בבבא קמא. ובמאירי בבבא קמע קיט, א פירש שהורגים בידים את המבקש למסור וגם את המוחזק למסור, אבל הברייתא עוסקת במי שמסר פעם אחת אבל לא הוחזק למסור, שאותו מורידין לבור אבל לא הורגים בידים.

ממה שלא כתב הרמ"א לשון "יש אומרים" משמע שסובר שגם דעת השלחן ערוך היא כן. ברם, הש"ך בסעיף קטן ס"ו דייק להפך בדעת השלחן ערוך, ממה שבסעיף י"א העתיק את לשון הרמב"ם "עשה המוסר אשר זמם אסור להרגו, אלא א"כ הוחזק למסור שהרי זה יהרג שמא ימסור אחרים", ומשמע שהורגים אותו בידים. וכן בסימן תכ"ה סעיף ה' נראה שהורגים את המינים בידים וכדעת הרמב"ם, וממילא הוא הדין למוסרים. והש"ך בסימן שפ"ח סעיף קטן נ"ו הביא עוד ראשונים (חצים אינם בדפוסים שלנו) הסוברים שהורגים אותם בידים.

כל זה במוסרים שמפורש בברייתא להורידם, אבל לא לדון בכך שאר מיני רודפים. כן נראה ברמב"ם הלכות חובל ומזיק שם הלכה י"א "וכן כל מיצר לצבור ומצער אותם מותר למסרו ביד גויים להכותו ולאסרו ולקנסו" ולא כתב להרגו כמו שכתב לגבי מוסרים. אלא שמסתבר שלא כתב כן אלא במי ש"מיצר ומצער" בלבד, אבל מי שמוחזק לנסות לרצוח נפשות מישראל אינו שונה ממי שמוחזק למסור. ואולם אפילו במוחזק למסור, כתב בים של שלמה במסכת בבא קמא פרק י' סימן נ' שאם אין לחוש שמא ימסור אחרים "כגון שהושפל ונמאס בפני השררה" ולא ישמעו לו יותר, אין הורגים אותו בידים. כמו כן מי שמוחזק לרדוף, כיון שנתפס ויישפט אינו יכול לרדוף, ואין חוששים שמא ישתחרר כמו שאין חוששים שהמוסר שהושפל יחזור להשפעתו.

ובשו"ת הרא"ש כלל י"ז סוף סימן א' כתב "נהגו בכל תפוצות הגולה... שמבקשים עצה ותחבולה לענשו משום מיגדר מילתא ושיוסרו האחרים ולא ירבו מוסרים בישראל וגם להציל כל ישראל הנרדפין מתחת ידו", ושיקולים שהם למגדר מילתא תלויים בהחלטת בית דין וטובי העיר או השלטון ולא בכל יחיד, ולכן אין להרגו מחבל אחר שנתפס משום "לא ירבו". ורק אם ידוע בבירור שישחררו אותו בקרוב, וכגון שהממשלה התחייבה לשחרור אסירים מסוכנים, נראה שנדון כמוחזק לרודף גם אחרי שנתפס.

עד כאן ביהודי הרודף יהודי או גוי הרודף יהודי, ומה עם יהודי הרודף גוי? בתנחומא פרשת אמור אות ט' ושאר מדרשים הביאו מקוהלת (ג) "והאלקים יבקש את הנרדף", ודרשו "אפילו צדיק רודף רשע". ובספר חסידים (הוצאת מוסד הרב קוק) סימן תתרי"ח וכתב-יד פרמא סימן תתרמ"ט כתב "ראובן הרוצה להרוג את הנכרי והנכרי אינו רוצה להרוג את ראובן, יתחבר שמעון עם הנכרי". אמנם במנחת חינוך מצות ת"ר כתב שאסור להרוג יהודי הרודף גוי, ונראה שמכל מקום יכול להצילו באחד מאבריו. וגוי עצמו שהרג יהודי הרודף אחריו להורגו, פטור דהוי אנוס, וכן פטור אם הרג יהודי הרודף אחרי יהודי אחר אם אי אפשר להצילו באחד מאבריו.

ו. בעושה מלחמה

אמנם כל זה שונה במלחמה. הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ד' הלכה י"א כתב, "הגויים שאין ביננו ובינם מלחמה... אין מסבבים להן המיתה", ובהלכות עבודה זרה פרק י' הלכה א' כתב, "לאבדו בידו או לדחפו בבור אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה". אבל אם יש ביננו ובינם מלחמה או שעושה עמנו מלחמה מותר.

נראה לי, שהחילוק בין שני הלשונות תלוי בסוגי המלחמה בהלכות מלכים פרק ה' הלכה א'. "ביננו ובינם מלחמה" מכוון למלחמת רשות או מצוה, שיש בה מצב מלחמה בין ישראל לעמים. ואילו "עושה עמנו מלחמה" בלשון יחיד מכוון ל"עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם". ועיין בשו"ת בני בנים חלק ב' מאמר ג' שכתבתי כמה חילוקים הנוגעים לימינו בין שני הסוגים. לשון "עושה מלחמה" ברמב"ם פירושו לחימה ממש כמו בהלכות מלכים פרק ו' הלכה א', "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום", ובהלכה ד' "עושים עמהם מלחמה והורגים כל הזכרים", ובהלכה י"א "ועושים עמהם מלחמה כל יום ויום ואפילו בשבת". וכן בהלכות שבת פרק ב' הלכה כ"ג, "אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת ואין עושין עמהם מלחמה", ועיין בבני בנים שם סימן כ' עמודים עח-עט.

לפי זה אפילו גוי בודד כשאין מצב מלחמה כללית, אם נלחם בישראל אינו באיסור "אין מורידין" אלא מורידים אותו. וכבר ראינו לדעת הרמב"ם והשלחן ערוך ש"מורידין" פירושו אפילו להרגו בסייף. גם הר"ח והרא"ש וכו' יודו, כי הם לא כתבו אלא במוסרות ובמינים שהם כומרים לעבודה זרה ואפילו הם נכרים כמו שפרש"י, שלא בשעת מלחמה, אבל במלחמה אמרו במסכת סופרים סוף פרק ט"ו "הטוב שבגויים הרוג בשעת מלחמה", ותוספת ושאר ראשונים הביאו כן מירושלמי מסכת קדושין פרק ד' הלכה י"א ואינו בדפוסים שלנו[4].

לכן, במקום שאין איסור מצד הממשלה, מותר להרוג מחבל שעושה עמנו מלחמה ופוגע ביהודים מסיבות לאומניות, ואפילו ניסה לפגוע ולא הצליח. ובדין מלחמה אין חיוב להציל באחד מאבריו, וכן הביא בכנסת הגדולה סימן תכ"ה בהגהות הטור אות י"א בשם רבנו יהונתן הכהן. ואין הבדל בין קודם שנתפס לאחר שנתפס, כבשאר דיני הריגה במלחמה כמו בהלכות מלכים פרק ו' הלכה ד'.

ז. חילול השם

אמנם חילול השם שייך גם במה שמותר מן הדין, ואפילו בשעת מלחמה. לגבי הגבעונים בספר יהושע (ט) "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", אמרו במסכת גיטין מו, א שבאמת לא חלה השבועה ומכל מקום לא הרגום "משום קדושת השם", ופרש"י "שלא יאמרו העובדי כוכבים [שישראל] עברו על שבועתם". וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו' הלכה ה': "ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה? מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר 'לא תכרות להם ברית', אלא היה דינם שיהיו למס עבדים. והואיל ובטעות נשבעו להם בדין היה שייהרגו על שהטעום לולא חלול השם". ואף שהלשון קצת קשה, שמשמע שנתחייבו מיתה "על שהטעום" והרי לא נמצא בשום מקום שגויים נהרגים על גניבת דעת בלבד – מכל מקום, כוונת הרמב"ם ברור שכיון שבטעות כרתו להם ברית ולא קבלו עליהם להיות למס עבדים, חזר דינם להיות כז' עממין שלא השלימו, שאז חלה עליהם מצות "לא תחיה כל נשמה" כמו שכתב שם בהלכה ד'. ומעשה הגבעונים היה בעיצומה של מלחמת יהושע לכבוש את הארץ עיי"ש בספר יהושע, הרי שאפילו "לא תחיה" ואפילו בשעת מלחמה, נדחית משום חילול השם.

חילול השם אצל הגבעונים היה בכך שעובדי ע"ז אחרים יטעו שישראל עברו על שבועתם, אף שבאמת לא עברו. וכן במסכת בבא קמא קיג, ב אסרו ליטול אבידת גוי במקום שיש חילול השם, ופירש בכסף משנה הלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה ג' ובבית יוסף חושן משפט סימן רס"ו ובסמ"ע בסעיף קטן ג', שהוא במקום שהגוי יחשוב בטעות שישראל גנב אותה ולא ידע שנפלה ממנו.

ויש סוג אחר של חילול השם בין הגויים, בדבר שהוא היתר לישראל וגם הגויים לא יחשבו שישראל עברו על תורתם, אלא אדרבה יטילו דופי בישראל ובתורתם. כן מבואר בירושלמי מסכת בבא קמא פרק ד' הלכה ג': "מעשה ששלח המלכות שני איסטרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות, ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו, שאתם אומרים בת ישראל לא תיילד לכנענית אבל כנענית מילדת לבת ישראל, בת ישראל לא תניק בניה של כנענית אבל כנענית מניקה לבת ישראל ברשותה, גזילו של ישראל אסור ושל כנעני מותר, באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילת כנענים שיהא אסור משום חילול השם, שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור וכו' בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות, אפילו כן לא מטין לסולמיה דצור עד ששכחון כולן".

פירוש המאמר: רבן גמליאל סבר שגזילת גוי מותרת מן התורה. והאיסטרטיוטות הזכירו שלשה דברים: א' בת ישראל לא תיילד ולא תניק וכו', ב' גזילת גוי, וג' שור של ישראל שנגח וכו'. והם אמרו רק "חוץ משני דברים הללו" ולא חוץ משלשת דברים, כי לא התכוונו להודיע לשולחיהם דיני שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם ולהיפך, וכמו שאמרו "בדבר זה אין אנו מודיעין למלכות". ויש לפרש הטעם שלא התכוונו להודיע דבר זה, מפני שלא היה מעשי, כי הרומאים שלטו בארץ ישראל ולכן גוי ששורו נגח שורו של ישראל או להפך היה פונה לערכאות שלהם ועיין למעלה בירושלמי שם, מה שאין כן הולדה והנקה וגזילת גוי שהיו מעשים בכל יום.

ורבן גמליאל גזר רק על גזילת גוי ולא תיקן שבת ישראל תילד ותניק לכנענית, ויש לתת לכך כמה הסברים: מפני ששב ואל תעשה קל יותר לענין חילול השם, ולעומת גזילת גוי שיש בה מעשה. ועוד, שאין הגוי מפסיד ממון כשהישראלית אינה מילדת ומניקה את בנו, ולכן אינו מתרעם. ועוד, שליילד ולהניק לגוי מותר בשכר משום איבה כמו שאמרו במסכת עבודה זרה כו, א.

נמצא שרבן גמליאל אסר לגזול מן הגוי למרות שלשיטתו היה מותר מן התורה, כדי שלא יאמרו עובדי כוכבים שבמה שקשור להתנהגות ישראל עם הגויים, תורת ישראל אינה "נאה ומשובחת" אלא קלוקלת ח"ו, וכמו שכתב הב"ח בסימן רס"ו לגבי אבידה "שיאמרו הכותים אין אמונה בישראל שהם משקרים וגוזלים" לעומת הגויים שמחזירים אבידה זה לזה כביכול. ובסמ"ג לא תעשה ב' כתב "ואני דרשתי לגליות ישראל שהמשקרים לגויים וגונבים להם הם בכלל מחללי השם שיאמרו הגויים אין תורה לישראל", כלומר, כיון שהגויים מקפידים בדברים אלה, אם ישראל עושים אותם לגויים יאמרו שאינם בני דת.

ואף על פי שחילול השם אינו איסור מוגדר כל כך, וכי נאסור כל מה שאינו מוצא חן בעיני הגויים? לא בגלל המפריזים נמנע מלשלול מעשה שהוא מתועב לרוב ישראל ורוב האומות כמו הריגת שבוי כפות. ועיין בשו"ת חוות יאיר סימן קל"ט שדן בגנב יהודי שנתלה על ידי המלכות ונשאר תלוי, האם יש חיוב לפדות את גופתו היות והגופה מזכירה לגויים את גניבותיו והוי חילול השם. והשיב "ואך שיש חילול השם באשר הגויים מרעישים על כלל יהדות בשביל כך, אין אלו רק דברי המון עם ולא חכמים שבינם ושלטונם, הלא גם בהם ומהם יראו וימצאו לאלפים", ודבריו צ"ע מירושלמי של רבן גמליאל והסמ"ג ועוד ראשונים והב"ח שיש חילול השם בגזל הגוי, אף על פי שנמצאו בהם ומהם אלפי גזלנים גויים. על כל פנים, במה שלא נפוץ אצל הגויים וכן חכמיהם ושלטונם מאוחדים בגנותו, בודאי שייך חילול השם אצל ישראל, וכזה היא רציחת מחבל כפות.

הערות

[1] הדברים נדפסו בחידושי הרשב"א למסכת עבודה זרה הוצאת מוסד הרב קוק. אבל הרמ"י בלוי במבוא לפירוש הרא"ה והנמוקי יוסף על מסכת עבודה זרה, העיר שהכת"י שממנו הדפיסו את חידושי הרשב"א מורכב משני חיבורים, ומדף כ"ב עד נ"א כל מה שהנמוקי יוסף מצטט בשם תוספות הרא"ש נמצא שם אות באות. ועיין במבוא להוצאת מוסד הרב קוק, שכל ההוכחות שהכת"י הוא של הרשב"א אכן מתייחסות לדפים שלפני כ"ב ואחרי נ"א.

[2] עיין בספר עבודת המלך שם.

[3] מכוח הצנזורא הוכנסו שנויים בכל הספרים, החל מהברייתא "אבל המינים והמסורות היו מורידין ולא מעלין" (המלה "היו" היא הוספה). בפרט חובלו דפוסי הטור והבית יוסף ביורה דעה סימן קנ"ח וחושן משפט שפ"ח ותכ"ה שהושמטו מהם פסקאות שלמות. בימינו מתקנים את החסר: מצד שני, לא כל מה שנמצא במקורות יש לדרוש בראש חוצות, כמו שכתב הגמו"ז זצלה"ה ב"תשובות איברא" (חלק שני מכתביו) סימן צ"ה (2), עיי"ש. אלא שנראה לחלק, כי במה שאינו אלא תיאורטי, אין להתגרות בדעת האומות על ידי דיון בו ברבים. מה שאין כן בנושא הזה שנעשה אקטואלי בימינו, וכבר נעשו מעשים ונדונו בהרחבה בגליונות ובשידורים, באופן פושר וחלקי, מן הצורך להבהירו כהלכה.

[4] במאירי למד דין רודף מדין מלחמת עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, שכתב במשנה במסכת סנהדרין עב, א: "התורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו, והיכן אמרה, פירשוה במדרש תנחומא (פנחס אות ג') מ'צרור את המדינים... כי צוררים לכם'. ולשום צוררים ר"ל מתמידים להצר לכם ומעתה הצרו להם אחר שדעתם להצר לכם". פירוש, כיון שכבר צררו לישראל וממשיכים להתכונן לכך, לכן הבא להרגך השכם להרגו, מה שאין כן אם רק רוצים להצר ועדיין לא עשו מעשה שאז המלחמה נגדם היא מלחמת הרשות של "למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו" כמו שאמרו במסכת סוטה מד, ב. ועיין במאירי שם ובשו"ת בני בנים חלק א' סימן מ"ג עמוד קסב.

_____________________________________________________________________

עוד בנושא