על היחס אל מי שאינו יהודי

המאמר מובא מתוך: על יהדות ודמוקרטיה, משרד החינוך האגף לתרבות תורנית, ירושלים תשס"ג. עמודים 36-47 ומתפרסם כאן באדיבות ההוצאה לאור.
 
בשנת 1980 קיבלה הכנסת את חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, המהווה אחד החוקים הבסיסיים וקובעי התשתית של מדינת ישראל. עקרונות היסוד שבמגילת העצמאות, "שמדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", ששימשו כעקרונות מנחים בלבד ללא נפקות משפטית מלאה, הפכו עם קבלת חוק יסודות המשפט לעקרונות בעלי נפקות משפטית, המשמשים כתשתית ובעקרונות יסוד לכלל המערכת המשפטית במדינה; הלוא המה "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" (סעיף 1 לחוק). דומה, שאין לך סוגיה כסוגייתנו, שמן הראוי לעיין בשאלות העולות בה לאור עקרונות אלה שבמורשת ישראל.
 
חבריי הנכבדים עמדו בהרחבה על דעתם של אנשי משפט והוגי דעות שבמערכות משפטיות מדיניות שונות בסוגיית חירות הביטוי וחופש הדעות, אשר לא תמיד דבריהם מכוונים זה לזה, ויש שאף נוגדים איש את רעהו. עיון זה חשיבותו מרובה שהרי יש בו כדי להרחיב את האופקים ולהעמיק חקר בסוגיה המשותפת לכל מערכת משפטית נאורה ומתקדמת. ובקשר לכך הערה עמדי, והיא שבעיון מסוג זה יש תמיד לזכור את הרקע המדיני והמסגרת המשפטית שבהם נאמרו הדברים, שיש ששונים הם מאלה שבישראל. מאחר שהגישות השונות המצויות בין חכמי אומות העולם בסוגיה זו נדונו היטב בדברי חבריי הנכבדים, פטור אני מלחזור ולדון בהם. כאמור, מן הראוי למצוא את לחמנו בסוגיה שלפנינו בעקרונות האמורים שבמורשת ישראל, ואשר על כן נעיין ונדון בהם.
 
ובטרם עיון, הערת מבוא אחת. מן המפורסמות הוא, כי גם עולמה של הגות ישראל לדורותיה - ואף מערכת ההלכה גופה, כפי שנעמוד על כך להלן - מלא הוא דעות שונות וגישות מנוגדות; ובעל דין זה או בעל הדין שכנגדו לא יתקשו להעלות מנבכי המקורות סימוכין לטענותיהם ולדעותיהם. כך הוא בכל סוגיה וסוגיה, וכך הוא גם בסוגיית חופש הבעת הדעות וחירות הביטוי ובסוגיות נוספות שנדון בהן להלן. מובן ואין צורך לומר, כי כל הדעות והגישות גם יחד תרמו להעמקתו ולהעשרתו של עולם ההגות היהודית לתקופותיה. אך המעיין המבקש דעת, שומה עליו להבחין בין דברים שנאמרו לשעתם ולזמנם לבין דברים שנאמרו לדורות, בין דברים שביטאו דעה מקובלת לבין דברים שהם בעלי משמעות חורגת, וכיוצא באלה הבחנות ומשמעויות. מתוך אוצר עצום ועשיר זה על המעיין לשאוב מלוא חופניים לצורכי דורו וזמנו, שבו יוצאים מן הכוח אל הפועל אותם דברים שהדור זקוק להם, ושהם גופם חוזרים ומצטרפים לאוצר ההגות היהודית ומורשת ישראל. מציאות זו וחובת הבחנה זו מהותיות הן בעולמה של הגות ישראל- ובעולמה של הלכה גופה – כפי שכך הוא מעצם טבעה של כל מערכת חשיבתית ועיונית. הדברים מרובי פנים, ולא כאן המקום להאריך בהם (וראה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, אדר היקר, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ז, עמ' יג-כח (ד) וכן, M.R. Konvitz, "Preface" Judaism and Human Rights, M.R. Konvitz ed., (New York' 1972), p. 11..
 
לעניינה של מורשת ישראל ניזקק בדברינו משתי בחינות. מבחינת עקרון חופש הדעות וחירות הביטוי ומבחינת תוכן מצע רשימת "כך". נפתח בעניין הראשון- עקרון חופש הדעות וחירות הביטוי.
 
נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב-טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות, המופעית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו, וכלפי הציבור או היחיד, המשחיתים את דרכם. מתריעים הם על חמס דלים ועושק אלמנות, על קיפוח זכויות היחיד והציור ועל סטייה מרוחן ומתוכנן של תורה והלכה. מלחמתם ועמידתם בשער של נביאי ישראל גם כאשר נתקלו בתגובות קשות וזועמות, שימשו מקור השראה בלתי נדלה למאבק של חופש הבעת דעות ולמשטרים הדמוקרטיים הנאורים שבימינו. והדברים ידועים ואינם צריכים ראיה, וכל בר-בי-רב בתורת המדיה ובמשנת הדמוקרטיה מצוי אצלם.
 
דומה שאין לך ביטוי יותר קולע וממצה לחופש הבעת דעה ולחשיבותה של כל דעה ודעה- ואף זו שדעת יחיד היא- מהכלל שטבעו חכמים לעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" (עירובין, יג, ב; ירושלמי, ברכות, פ"א, ה"ד; ירושלמי, יבמות, פ"א, ה"ו). לצורכי המעשה, כהתנהגות מחייבת, ההלכה היא כבית הלל "מפני שנוחין ועלובין (סבלנין- ראה רש"י, עירובין, יג, ב) היו", אך דעת בית שמאי ממשיכה להוות דעה לגיטימית ומהותית בעולמה של הלכה. גישה זו היתה לאחד מקווי אופיה של הלכה. ה"זקן ממרא", גם לאחר שהסנהדרין- בית הדין העליון של האומה- פסק כנגדו, יכול הוא להמשיך ולדבוק בצדקת דעתו "ולמד כדרך שהיה למד" ובלבד שלא יפסוק כך למעשה (משנה, סנהדרין, יא, ב; בבלי סנהדרין, פו, ב). יתרה מזו: דעת המיעוט יכול שתבוא שעתה ותיהפך לדעה המקובלת שינהגו לפיה. ר' יהודה אומר: "לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין, אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן" (תוספתא (צוקרמנדל), עדויות, א, ד; וכן משנה עדויות, א, ה. "ואף על גב שלא נתקבלו דברי היחיד בזמן ראשון ולא הסכימו רבים עמו, כשיבוא דור אחר ויסכימו רבים לטעמו, יהיה (=תהיה) הלכה כמותם, שכל התורה נאמרה כן למשה, פנים לטמא ופנים לטהר, ואמרו לו: עד מתי נעמוד על הבירור? ואמר להם: אחרי רבים להטות; מיהו- אלו ואלו דברי אלקים חיים" (פירוש ר' שמשון משאנץ, משנה, עדויות, א, ה. הר"ש משאנץ, מחכמי צרפת וארץ ישראל, בסופה של המאה השתים-עשרה ותחילת המאה השלוש-עשרה). ועדיין מהדהדים בחלל עולמנו דבריו של עקביא בן מהללאל, שדעתו שונה היתה מדעת חבריו החכמים: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום; שלא יהיו אומרים: בשביל שררה חזר בו" (משנה, עדויות ה, ו; וראה עוד מ' אלון, המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (י"ל מאגנס, מהדורה 2, תשל"ח, עמ 878-870).
 
ריבוי דעות זה אין בו משום תופעה שלילית או פגם, אלא מהותי הוא לעולמה של הלכה. "ואין בזה שום השתנות או חסרון, לומר שנעשית התורה על ידו כשתי תורות חלילה; אדרבה – כך דרכה של תורה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים" (ויכוח מים חיים, הקדמת ר' חיים בר' בצלאל, המאה השש עשרה; ראה על כך במפורט, אלון, בספר הנ"ל, בעמ' 1149-1145). ולא זו בלבד, אלא יש בריבוי הדעות והגישות כדי יצירתה של הרמוניה, של אחדות מתוך שוני. כדבריו הנאים של אחרון כותבי ספרי ההלכות, ר' יחיאל מיכל עפשטיין, בתחילתה של מאה זו:
 
וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים, באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה; ואדרבה, זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה. וזהו עיקר הנעימות.
 
(ערוך השלחן, חו"מ, הקדמה)
 
ואכן תפיסת יסוד זו של "אלו ואלו דברי אלקים חיים" היתה לה השפעה מכרעת על דרכה ועל מהותה של הקודיפיקאציה של ההלכה בכל תקופותיה ועל דרכי פסיקתה והכרעתה. וכבר דנתי בכך במקום אחר, ולא כאן המקום להאריך (מ' אלון, בספר הנ"ל, בעמ' 870 וההפניות שבה"ש 94).
 
ריבוי הדעות הוא חלק מהותי ומבורך בכלל חייה של חברה מתוקנת. חכמים אף התקינו ברכה מיוחדת על הסוד הכמוס ביצירה מופלאה זו של ריבוי דעות בחברה: "הרואה אוכלוסין (=ציבור גדול מאד)- מברך ברוך חכם הרזים; שאין פרצופותיהן דומות זו לזו ואין דעותיהם דומות זו לזו" (תוספתא (צוקרמנדל), ברכות, ז, ה; וראה בבלי ברכות, נח, א). ובכך מצויה ברכה לחכמה וליצירה: "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל האדם משונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם, זו משונה מזו" (ויכוח מים חיים, הקדמה). ריבוי דעות זה מן הראוי שיכובד על ידי המנהיג ועל-ידי השלטון. ביטוי מאלף לכך נמצא בדברים הבאים (במדבר רבה, פינחס, פרשה כא, ב; תנחומא, פינחס, י):
 
כשם שאין פרצופיהן (של בני אדם) שוין זה לזה, כך אין דעתן שוה זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו... שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו ואומר לפניו; רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומה זה לזה. כשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו.
 
זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל- שיהיו סובלים כל אחד ואחד, כל קבוצה וקבוצה, לפי דעתם ולפי השקפת עולמם. וזהו סודן הגדול של הסובלנות ושל ההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ואחד ולכל ציבור וציבור, שלא זו בלבד שהכרחיים הם למשטר תקין ונאור אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי "שני יסודות מתנגדים זה לזה מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה. ומכל שכן בעולם הרוחני" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הניר, ירושלים, תרס"ט, עמ' 47; אדר היקר, עמ' יג ואילך).
 
כאשר במגוון הדעות – שמבורך וחיוני הוא כשלעצמו- עולה דעה, הפוגעת בתשתית התרבותית והרוחנית של החברה, שומה על אותה חברה לעמוד על נפשה ועל דעותיה. מטרה זו צריך שתושג בראש ובראשונה בדרך השכנועוהחינוך. ומלאכת החינוך, כידוע, אין פירושה רק הטפה לזולת, למי שסר מהדרך שראוי לילך בה, אלא גם בדיקה עצמית ותהייה על דמותה הרוחנית והתרבותיות של החברה שבה עלו הקוץ והדרדר. וכשהשעה צריכה לכך, משתמשת חברה תרבותית בזרוע המחוקק העומד לרשותה כדי להעניש מסיתים ומדיחים לתרבות רעה הקמים בה ועל נפשה. ומי שראוי לכך, ומי שנתמלאו לגביו דרישות החוק להוכחת עבירתו על-ידי הרשות השופטת, ייענש על ידיה של זו כדת וכדין. מובן ואין צריך לומר, שהרשות המחוקקת רשאית לנקוט אף אמצעי קיצוני ביותר והוא השתקתה של אותה דעה על-ידי שלילת זכותו של בעל הדעת להיבחר לבית המחוקקים, שפירושה, כפי שהצביע על כך חברי הנכבד, הנשיא שמגר, גם שלילת זכותם של אותם השותפים לדעתו מלבחור במי שהם חפצים ב"יקרו". זוהי זכותה החוקית של הכנסת, המייצגת את רצון העם, ולהלן עוד אומר דברים אחדים, באיזו מידה מן הראוי הוא, לדעתי, שבית המחוקקים ישתמש בזכות זו לעניין אמצעי כה קיצוני ומרחיק לכת כשלילת הזכות להיבחר ולבחור.
 
כפי שעמדתי על כך בראשיתם של דברים, שלילת זכות כה יסודית אינה נתונה במערכת המשפט של משטרנו הדמוקרטי לרשות השופטת, בלי שהוסמכה לכך במפורש על-ידי המחוקק, המייצג את רצון העם, ושהימנו שואבת הרשות השופטת את סמכותה וכוחה. נטילת סמכות זו על-ידי בית המשפט, ללא הסמכת המחוקק, היא עצמה יש בה משום פגיעה בדמוקרטיה נאורה, שיסוד היסודות שלה הוא שלטון החוק, ולא שלטון המחוקק, שלטון המשפט ולא שלטון השופט (וראה בג"צ 152/82 (31), בעמ' 474-472; בג"צ 234/84 (32), בעמ' 484). וחשש חמור נוסף יש בנטילת סמכות פסילה זו על-ידי בית המשפט, ללא קבלת סמכות והכוונה מפורשת מאת המחוקק בדבר היקפה ושיעורה של פסילה זו. אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל מצא את ביטויו בהכרזת העצמאות, בה מדובר על קיום שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, ועל הבטחת חופש הדת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. עקרונות אלה משמשים נר לרגלינו. אופיה היהודי של מדינת ישראל מצא את ביטויו בהכרזת העצמאות על ידי עצם הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית, ולא רק של יהודים, על ידי פתיחת שעריה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות (כפי שבא לידי ביטוי לאחר מכן בחוק השבות, תש"י- 1950) וכיוצא באלה. ואף עקרונות אלה משמשים נר לרגלינו. מכלול כלל עקרונות אלה הוא מכבשון עולמה של דמותה המיוחדת של המדינה היהודית; טובי הוגיה של תורת הציונות, על כל אגפיה וזרמיה, יהודים בעלי השקפות עולם שונות, אזרחי מדינת ישראל בני לאומים ודתות שונים, כולם דנו ודנים במשמעותם וביישומם של מכלול עקרונות מגילת העצמאות בחיי המעשה של המדינה היהודית. כיצד ולאיזה קנה מידה ייזקק בית המשפט בבואו לדון בתוכן מצע של רשימה שאינו עולה בקנה אחד עם כל אחד ואחד ממכלול העקרונות שבמגילת העצמאות?
 
זאת ועוד, אומר חברי הנכבד השופט ברק, שפסילת רשימה בגלל תוכן מצעה, שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה שעליהם מושתתת מדינת ישראל, תיעשה רק כאשר קיימת אפשרות סבירה, שרצונם של בעלי הרשימה אכן יעלה בידם, ובבוא בית המשפט לבחון קיומה של אפשרות סבירה, עליו "לראות לנגד עיניו את התמונה החברתית כולה על היבטיה השונים, עליו לנתח הליכים חברתיים... לא רק את אירועי העבר אלא גם את הסתברותם של אירועים הטמונים בחיק העתיד". משימה זו שהיא בנויה כל כולה על שיקולים חברתיים-סוציולוגיים ושאין בה משום הכרעה שיפוטית ולא כלום, האם בית המשפט ערוך לה? ועל פי אילו הנחיות וכללים יחליט בית המשפט מה שיחליט? ואכן, לדעת חברי הנכבד "יש בה בבחינת זו משום 'נבואה במחלצות של החלטה משפטית', אם להשתמש בלשונו של השופט ג'קסון בפרשת "Dennis". מציע אני, שאנו כשופטים נדיר עצמנו מלשמש כנביאים. יפים בעיניי דבריו של הנשר הגדול, רבנו משה בן מימון:
 
ולא הרשנו הקדוש ברוך הוא ללמוד מן הנביאים (את פסיקת הדין- מ', א'), אלא מן החכמים, אנשי הסברות והדעות; ולא אמר: ובאת את הנביא אשר יהיה בימים ההם, אלא: "ובאת אל הכהנים והלויים ואל השופט (אשר יהיה בימים ההם)" (דברים יז, ט) (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה; וראה אלון, בספר הנ"ל, בעמ' 225-224).
 
ואם כך הוא במשפט העברי, שכחמים הכירו והאמינו במקורו העל-אנושי, על אחת כמה וכמהשכך הוא במערכת משפטית, שכל כולה מושתתת על חכמים אנשי סברות ודעות ומיושמות על-ידיהם. ולא זו אף זו. כאמור סמכות החלטת פסילת רשימה על-פי שיקולים חברתיים אידיאולוגיים וסוציולוגיים אלה מסורה בראש ובראשונה בידיה של ועדת הבחירות המרכזית, שפרט ליושב הראש שלה היא גוף פוליטי מובהק, שדעת כל אחד ואחד מחבריו, לפלגיהם ולסיעותיהם, מקובלת ושגורה בפיו מזה כבר, וגדול ורב החשש, שאינם פתוחים על נקלה לעיון שקול וללא משוא פנים בסוגיה פוליטית-חברתית מובהקת כזו.
 
דברים שאמרנו יש בהם כדי להצביע על שלל הבעיות והקשיים העומדים בפתח הדיון בעניין פסילתה של רשימה בגלל תוכן מצעה. מבחינה זו אין במקרה של רשימת "כך" כדי להדגים מציאותם של קשיים אלה. שהרי תוכן מצעה של רשימה זו ומגמת יוזמיה וראשיה חומרתם מבחינת דמותה הדמוקרטית והתרבותית של מדינת ישראל כה בולטת וקשה היא, עד שניתן היה- אילו היתה סמכות הפסילה מסורה בידינו – להגיע למסקנה, שאין להתיר לרשימה זו לבוא בקהל הרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת. ואליבא דידי הדבר הקשה והחמור ביותר בתוכן מצעה של רשימת "כך" - אף יותר מאשר העיוות בתפיסת עולמה באשר לשמירה על עקרונות הדמוקרטיה שביסוד משטרה של מדינת ישראל – הוא שרשימה זו ודובריה תומכים יתדותיהם בתורת ישראל ובעולמה של הלכה. העיין קמעא בדבר.
 
יסוד מוסד בעולמה של יהדות הוא רעיון בריאת האדם בצלם אלוקים (בראשית, א, כז). בכך פותחת תורת ישראל, וממנו מסיקה ההלכה עקרונות יסוד בדבר ערכו של האדם- כל אדם באשר הוא- שוויונו ואהבתו. "הוא (=ר' עקיבא) היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית, ט, ו) 'בצלם אלקים עשה את האדם'" (משנה, אבות, ג, יד), ובכך מנומק בפסוק אחרון זה איסור שפיכת דמים לבני נח, עוד בטרם מתן תורה. מאלפים מאוד חילוקי הדעות שבין שניים מגדולי התנאים בדבר כתר העדיפות בסולם הערכים שביחסי אדם לאדם: "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא, יט, יח) ר' עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה; בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם (=ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו' – בראשית, ה, ו) – זה כלל גדול מזה" (ספרא, קדושים, פרשה ד, י). אליבא דר' עקיבא, הערך העליון ביחסי אדם לאדם הוא אהבת האדם והבריות; ואליבא דבן עזאי – הערך העליון והעדיף הוא שוויון האדם, באשר כל אדם ואדם נברא בצלם אלוקים. ושני הערכים גם יחד – שוויון ואהבת הבריות – היו לאחדים בידה של האומה העברית, ושניהם כאחד מהווים יסוד היסודות של היהדות, לדורותיה ולתקופותיה. ועוד נאמר בהסברה של סוגיית יסוד זו: "בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם- כלל גדול בתורה; ר' עקיבא אומר: ואהבת לרעך כמוך- כלל גדול ממנו; שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי... אמר רבי תנחומא: אם עשית כן – דע למי אתה מבזה – 'בדמות אלקים עזה אותו'" (בראשית רבה, פרשה כד, ז). הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" אינו עניין לדברים שבלב בלבד, לאהבה ערטילאית שאינה מחייבת דבר, אלא לאורח חיים שבעולם העשייה, וכך מובע עיקרון זה בדבריו של הלל: "דעלך סני- לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך, לחברך אל תעשה). וכבר עמדו פרשנים על דך, שניסוח זה שבדרך השלילה נתן לעיקרון זה משמעות, שטבע האדם יכול לעמוד בו: "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא ר' עקיבא ולימד: חייך קודמין לחיי חבירך" (רמב"ן, ויקרא, יט, יח). ר' עקיבא, שקבע, כאמור, כי הכלל הגדול והעדיף הוא "ואהבת לרעך כמוך", הוא גופו לימד, כי בשעת סכנה – ליחיד ולציבור – יש ש"חייך קודמין לחיי חבירך" (בבא מציעא, סב, א).
 
עם ישראל מצווה להילחם על קיומו ולרדוף את אלה המבקשים להתנכל לו לנשלו מריבונותו ומארצו. אך גם האויב – ערך אדם וכבוד אדם לו. בניצחון יהושפט מלך יהודה על העמונים והמואבים שר העם: "הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב, ס, כא-כב). ועל כך נאמר בדבריהם של חכמים: "אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו (כפי שכן נאמר בתהילים קז, א; הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו)? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות, יד, כ; הכוונה למחנה ישראל ומחנה מצרים בים סוף)? ביקשו מלאכי השרת לומר שירה; אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה?" (מגילה, י, ב).
 
חברי הנכבד, השופט ברק, ציין לדברים מאלפים מפי הרב אברהם יצחק קוק על אהבת האדם ואהבת הבריות, ואכן דברים גדולים נאמרו מפי הרב קוק בסוגיה גדולה זו בעולמה של יהדות. באותו פרק הוא מוסיף ואומר:
 
אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה. אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית... אהבה פנימית מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את חייהם... (מידות הראי"ה, אהבה, סעיף ה).
 
מאלפת מאוד היא משנתו של הרב קוק, בסוגיה זו ובעולמה של יהדות בכלל, על היחס שבין "המוסר המנהגי, הטבעי" של כל אדם בן תרבות לבין הדרישה המוסרית הנדרשת בעולמה של יהדות.
 
אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה ראשונה על ידי שמוש שאינו כל צרכו, מצד התורה ומצד המוסר המנהגי, כאילו יש נגודים ולפחות שוויון נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש (שם, אהבה, סעיף י; וכן ראה אורות הקודש, כרך שלישי, עמ' שיח).
 
טיפול וחינוך זה של אדם מישראל, מצד התורה ומצד המוסר הטבעי, באים הם כמשלימים זה את זה, כדרישה מכופלת המבוססת זו על גבי זו.
 
אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם; הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומר מבלעדה. אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת בלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה (אורות הקודש, כרך שלישי, ראש דבר, סעיף יא, עמ' כז, בעריכת דוד כהן).
 
ובמקום אחר מוסיף הוא ואומר:
 
המוסר הטבעי הגלוי צריך שיתבהר טרם שיתגלו בנפש אותם השבילים של התוכנים אשר למוסר העליון הסודי. רק באופן זה של הקדמת הבסיס האיתן היסודי יש מקום לכונן עליו את כל הבניין העליון, שראשו בשמיים. כל מה שהשרשים של האילן יותר מתפשטים, מתעמקים ומשתרשים, ככה יהיו ענפיו רעננים, חזקים ופורים, ועלהו לא יבול (שם, סעיף טז, עמ' לב).
 
דרישת המוסר שבעולמה של יהדות באה היא להוסיף ולהשלים על ההתנהגות המוסרית הנדרשת בחברה תרבותית מתוקנת ונאורה, וכל המתעלם מזו האחרונה אין בו גם מן הראשונה.
 
תפיסות עולם יסודיות ובסיסיות אלה קבעו גם את היחס שבמקורות היהדות למיעוט לאומי המתגורר תחת שלטון יהודי. שורה של מצוות יסוד בעולמה של היהדות מנומקות בתורה בזיכרון ההיסטורי של האומה ובסבלה כמיעוט תחת שלטונם של אחרים: "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות, כג, ט; ויקרא, יט, ל; כב, כ; כג, ט ועוד). ולא זו בלבד, אלא אף: "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח). הגזענות, שכה רבים חלליה בהיסטוריה האנושית עד עיצומם של ימים אלה, מקומה לא יכירנה בעולמה של יהדות, והיא נדחתה על-ידיה באופן מוחלט. בן אומר אחרת המצטרף לאומה העברית - הופך להיות לאחד מבניה של אומה זו, לכל זכות ולכל חובה: "חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ" (במדבר, ט, יד)" "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמור, הבדל יבדילני ה' מעל עמו... כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיה, נו, ג-ז). ולא רק מכאן ואילך אלא אף לגבי העבר; וכך השיב הרמב"ם לר' עובדיה גר צדק:
 
 
כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המיחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום ובני ביתם הם כולם... ואין שום הפרש כלל בינינו ובינם לכל דבר. ואל יהא יחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם (שו"ת הרמב"ם, מהדורה פריימן, שסט).
 
אין האומה העברית "עושה נפשות" כדי לצרף בני לאומים אחרים לשורותיה (מיכה ד, ה; רמב"ם, מלכים ח, י). עובדה זו באה לבטא, בין היתר, את ההגנה שהיהדות העניקה לבן המיעוט לחיות לפי מורשתו ותרבותו. הנוהג המקובל בעולם העתיק - והפחות עתיק - לבולל את בני המיעוטים על-ידי הרוב השולט במדינה לפי העיקרון המקובל- הוא השליט, הוא בעל הדת, שלפיו ומכוחו נרדפו המיעוטים עד שהיו אנוסים לקבל עליהם את דת הרוב השליט- אסור היה בתכלית האיסור בעולמה של הלכה. משום כך בזמן שיד ישראל היתה תקיפה "לא קבלו בית-דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד - שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה - שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל, חזרו" (רמב"ם, איסורי ביאה, ג, טו).
 
המיעוט הלאומי של בן עם אחר הוגדר בעולמה של הלכה במעמד של "גר תושב", שהתנאי היחידי לגביו היה קיום "שבע מצוות בני נח", היינו אותן חובות אלמנטאריות של שמירה על סדר וחוק שכל האומות בנות תרבות מצוות עליהן, ושחכמים ראו בהן מעין משפט טבעי אוניוורסאלי (רמב"ם, איסורי ביאה, יד, ז; סנהדרין, נו, א; פירוש הרמב"ן, בראשית, לד, יג; וראה מ' אלון, בספר הנ"ל, בעמ' 183 ואילך). המיעוט הלאומי זכאי לכל הזכויות האזרחיות והמדיניות של יתר תושבי המדינה: "גר ותושב- וחי עמך" (ויקרא כה, לה); "שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן... וגר תושב, הואיל ואתה מצווה להחיותו – מרפאים אותו חנם" (רמב"ם, מלכים, י, יב; רמב"ם, עבודה זרה, י, ב). ועוד אמרו חכמים:
 
אין מושיבים לגר תושב בספר, ולא בנוה רע אלא בנוה יפה, באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאת. שנאמר: (דברים, כג, יז): "עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (מסכת גרים ג, ד, על פי דברים כג, יז).
 
עקרונות היסוד המנחים בסוגיית יחסה של המדינה העברית לכלל תושביה הם עקרונות היסוד שבכלל עולמה של הלכה, כדבריו המאלפים של הרמב"ם בסוגייתנו:
 
הרי נאמר: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. ונאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (רמב"ם, מלכים, י, יב).
 
דברים שאמרנו הם מקצת מהלכות מדינה שבמשפט העברי בסוגיה גדולה זו של זכויות המיעוט במדינה העברית, ולא כאן המקום להאריך בפרטיהם.
 
נסיים הערותינו אלה בדברים מאלפים של הרמב"ם על שאיפת הדורות לימות המשיח, ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (רמב"ם, מלכים, יב, ב, על פי דעת שמואל, סנהדרין, צא, ב; צט, א ועוד); ואלה דבריו:
לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בגוים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל- כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שבארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן לא יהיה לם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה משפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט) (רמב"ם, מלכים, יב, ד-ה).
 
ריבונות ישראל ושלטון עברי – לא כדי שישלטו על העולם ולא כדי שירדו בגוים, אלא כדי שלישראל לא יהיה נוגש, ויעסקו בתורה ובחכמה, והארץ תימלא דעה. בדברים גדולים אלה של גדול חכמי ישראל מקופלים ייעודה ודמותה של המדינה העברית.
ת
וכן רשימת "כך" ומגמת יוזמיה וראשיה, כפי שעלו בחומר המצוי לפנינו, יש בהם משום ניגוד משווע לעולמה של יהדות, להלכותיה ולהגיגיה, לעברה של האומה העברית ולייחולי עתידה. נוגדים הם ניגוד מוחלט לעקרונות יסוד של מוסר אדם ומוסר עם, למגילת העצמאות של מדינת ישראל ולתשתיתן של הדמוקרטיות הנאורות בימינו, ובאים הם להעתיק למדינה העברית רעיונות ומעשים שהחזיקו בהם המקולקלות שבאומות העולם. תופעה זו צריך שתעורר דאגה חמורה בלב העם היושב בציון. בית-משפט זה מופקד הוא על שמירהת החוק ועל פרשנותו, וחובת החינוך לערכי יהדות ותרבות, לכבוד האדם ולשוויון כל הברואים בצלם אלוקים מוטלת היא, בראש ובראשונה, על מי שהמחוקק והרשות המבצעת בחרו בהם למלא תפקידים אלה. אך משנתגלתה תופעה כה חמורה ומסוכנת לפנינו, אין אנו רשאים שלא להתריע על התוצאות ההרסניות הטמונות באפשרות התפשטותה של תופעה זו לדמותה, לצביונה ולעתידה של המדינה העברית. והתרופה היא, בראש ובראשונה, בבדק ביתם של מחנכים ומחונכים כאחד, בכל גוני הקשת של חברתנו.
 
לא משום אי-עמידה על חומרת התופעה שבתוכן רשימת "כך" נמנעו אפוא מלקיים פסילתה של רשימה זו, אלא משום שהמחוקק לא הסמיך אותנו ולא את ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימה, המתמודדת בבחירות לכנסת, בגלל טעמים שבתוכן מצעה, פרט למקרה של רשימה, המצהירה, שמבקשת היא לחסל את ריבונותה של המדינה או לפגוע בשלמות גבולותיה, שאזי חייבים אנו – וכל רשות אחרת מוסמכת במדינה – לפסלה, מכוח הסמכות שבעקרון העל של "וחי בהם", כפי שעמדנו על כך בראשית של דברים.
 
(פסקי דין, כרך ל"ט, חלק שני, תשמ"ה/תשמ"ו- 1985)


* מתוך פסק-הדין בשאלת כשרותה של רשימת "כך" להתמודד בבחירות לכנסת האחת-עשרה. הכותרת נקבעה על ידי המערכת.

עוד בנושא