יוזמות החקיקה החדשות

חוק המשחק הדמוקרטי הוא שהרוב קובע. ואולם, הרוב אינו יכול לחוקק חוקים המפֵרים את זכויות הבסיס של המיעוט – הזכות לחופש דת, הזכות לחופש ביטוי, הזכות להתאגדות, הזכות לחיים והזכות לכבוד.
 
במציאות, יישום הכללים הפשוטים האלה אינו פשוט כלל ועיקר הדבר נכון במיוחד לגבי מדינת ישראל שבה קיים מצב מורכב: על פי חוקי היסוד, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. פירוש מרכזי של ביטוי זה הוא שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ויחד עם זאת היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות לכל אזרחיה – היהודים והלא-יהודים. בנוסף לכך, היא נמצאת במאבק לאומי מתמשך עם קבוצה אתנית לאומית, זו הפלסטינית, כשחלק ניכר מאזרחיה הלא-יהודים של המדינה הם בני קבוצה זו.
 
לאחרונה עלה מספר ניכר של יוזמות חקיקה חדשות בכנסת. רובן לא עברו, בוודאי לא בצורה המקורית שבה הועלו. יוזמות אלה עוררו דיון ציבורי סוער. גורמים מהאופוזיציה, אך גם כמה שרים בממשלה, הביעו התנגדות נחרצת ליוזמות הללו. לאלו הצטרפו גורמים מהאקדמיה, מהקהילה המשפטית ומארגוני זכויות האדם, בטענה שהחוקים הללו הם "אנטי-דמוקרטיים ומזיקים לדמוקרטיה הישראלית." לעומתם הביעו גורמים ימניים ודתיים בתוך הקואליציה ומחוץ לכנסת שביעות רצון מחוקים אלו, וטענו שהדמוקרטיה הישראלית היא מוגזמת ואפילו משרתת את אויבי ישראל. הדיון בכללותו התאפיין ברטוריקה מתלהמת וקיצונית משני הצדדים.
 
במאמר זה ננסה להבין את יוזמות החקיקה המדוברות ואת הדיון הציבורי סביבן. נטען שיוזמות אלו נוגעות לדילמות חשובות בדמוקרטיה הישראלית. הן מתייחסות לכללי המשחק הדמוקרטיים של החברה הישראלית ובאות על רקע הקשיים והדילמות המאפיינים את ישראל, שאותם מנינו למעלה.
 
א. מינוי שופטים לבית המשפט העליון
 
חלק אחד של החוקים הללו נוגע לבית המשפט העליון. אחד מתפקידיו החשובים של בית המשפט העליון ביושבו כבית דין גבוה לצדק הוא להגן על זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב. כלומר, בית המשפט צריך להחליט אם חוק או מדיניות מסוימים יש בהם כדי להפר זכויות של פרטים או של קבוצות מסוימים. מכאן, שבית המשפט העליון בעצם מבקר את החלטות הרוב. אך עולה השאלה: מי הם אותם מבקרים? מי מְמַנֶה אותם וכיצד? מצד אחד הם אינם יכולים להיות נציגים ישירים של הרוב ושל המפלגות והממשלה – אחרת כיצד יוכלו לבקר את הרוב? ומצד שני, הם אינם יכולים להיות רחוקים מדי מהרוב, כי אז ישנה סכנה שיהפכו להיות מיעוט הכופה את דעתו על הרוב באופן שרירותי, מה שיפר עיקרון מרכזי של הדמוקרטיה. אם כן, כיצד ניתן ליצור איזון?
 
ההליך הנוכחי של בחירת שופטים לבית המשפט העליון מותיר את הליך הבחירה ברובו בידי הקהילה המשפטית. רוב חברי הוועדה למינוי שופטים הינם שופטים בבית המשפט העליון או חברים בלשכת עורכי הדין בישראל. מצדדי השיטה הנוכחית טוענים שבאופן זה מתמנים מומחים למשפט ולזכויות אדם שאינם תלויים במערכת הפוליטית, קרי שאינם תלויים ברוב. לעומתם טוענים מתנגדי השיטה שהשופטים המתמנים הם בעלי מאפיינים מסוימים מאוד: חילונים אמידים (אשכנזים) עם נטייה לשמאל הפוליטי ובעלי אג'נדה המכתיבה את אופן טיפולם בסוגיות השונות. עוד טוענים המתנגדים כי בשיטה הנוכחית קובעת קבוצה קטנה של אנשים את אורחות חיינו, בעוד שהיא אינה מייצגת את העם כולו: אין בה ייצוג למזרחים, ואף לא לרוב המקבל ביטוי בכנסת, שכן אין בה בעלי דעות ימניות. כתוצאה מכך, הקבוצה הנבחרת לכהן בבית המשפט העליון הינה קבוצת מיעוט הכופה את השקפותיה על הציבור כולו.
 
חלק מהצעות החוק החדשות משקפות ניסיונות לפתור בעיה זו על ידי מעורבות גדולה יותר של רוב העם בתהליך בחירת השופטים, למשל על ידי הליך שימוע למועמדים לבית המשפט העליון בפני הכנסת. מתנגדי החוק, כולל ראש הממשלה, חוששים כי במציאות הפוליטית הישראלית יביא פתרון זה לפוליטיזציית-יתר של המערכת המשפטית, ולהפיכתו של בית המשפט העליון – האמור להיות מעין מוסד מבקר של הרוב – למוסד המזוהה עם הרוב והמייצג אותו, כך שלמעשה לא יוכל למלא את תפקידו בהגנה על זכויות המיעוט.
 
לעת עתה הגיעו הצדדים למעין פשרה מעשית בסוגייה, כאשר לאחרונה מונו לבית המשפט העליון ארבעה שופטים חדשים, ביניהם שופט אחד דתי המתגורר באחד[SF1] מיישובי יהודה ושומרון, וכן שופט מזרחי. אף על פי כן, קשה לומר שבכך נפתרה הבעיה, ועדיין עומדת בעינה השאלה כיצד ניתן לפתור את הקונפליקט באופן מאוזן יותר, אך עם זאת ללא פוליטיזציה של הרשות השופטת.
 
ב. הקשר בין קידום זכויות האדם לבין עמדות פוליטיות
 
יוזמות חקיקה נוספות שעלו בכנסת לאחרונה נוגעות לבעיה נוספת הקשורה גם היא לאופייה המיוחד של מדינת ישראל – בעיית הקשר שבין זכויות האדם לבין עמדות במאבק פוליטי.
 
המציאות בישראל היא שבשטחי יהודה ושומרון שולט ממשל צבאי. באזורים אלו חיה, בנוסף למתיישבים יהודים, אוכלוסייה פלסטינית שחבריה אינם אזרחים בשום מדינה ולכן הם נטולי זכויות פוליטיות. מעבר לכך, אוכלוסייה זו מנהלת מאבק נגד מדינת ישראל, חלקה כנגד עצם קיומה וחלקה כנגד השליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הפלסטינית משתתף או תומך במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. כתוצאה מכך, מטעמי ביטחון נוקטים צה"ל והממשל הצבאי בצעדים שבנסיבות אחרות היו יכולים להיחשב להפרה של זכויות האדם, כגון הצרת חופש התנועה של הפלסטינים ומעצרים מנהליים ללא הליך משפטי.
 
רוב מדינות העולם רואות בעצם ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית שישראל חתומה עליה. אמנה זו אוסרת על כובש להתיישב בטריטוריה הכבושה. איסור זה אומץ בעקבות ההתפשטות הנאצית לארצות שכבשה גרמניה במלחמת העולם השנייה. מדינת ישראל דוחה טענה זו בטיעונים שונים.
 
באופן זה משתרבב עניין זכויות האדם למאבק הפוליטי על יהודה ושומרון, ולמאבק בין ישראל לפלסטינים. אם בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות נחשבות זכויות האדם לסוגייה א-פוליטית השייכת לכל מגזרי האוכלוסייה, וארגוני זכויות האדם מגֵֵנים על מנעד רחב של אנשים, כולל קיצונים מימין ומשמאל, הרי שבמדינת ישראל נחשבת סוגיית זכויות האדם לסוגייה פוליטית, ולטענת רבים, ארגוני זכויות האדם עסוקים בהגנה על פלסטינים (וערביי ישראל) וממעטים להגן על זכויותיהם של מתנחלים, דתיים וימניים. (המצב שונה מארגון לארגון "בצלם", למשל, מדי פעם מוציאה חוברת המתעד הפרות של זכיות האדם של מתנחלים.) פעילי זכויות האדם מזוהים כ"שמאלנים" וכמי שמתנגדים ל"כיבוש".
 
יתירה מזו, חשיפת הפרות של זכויות האדם על ידי מדינת ישראל נחשבת כנשק במאבק הפוליטי. חשיפות מסוג זה חותרות תחת הלגיטימיות של החזקת שטחי יהודה ושומרון על ידי המדינה, ולעיתים אף תחת הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינת ישראל. מהלכים אלו הגיעו לידי ביטוי קיצוני בעדות ובשיתוף הפעולה של ארגוני זכויות אדם בישראל עם "ועדת גולדסטון".
 
זאת ועוד, הבעיות הנוגעות לשטחי יהודה ושומרון וליחסי ישראל עם הפלסטינים הינן בעיות "בינלאומיות", דהיינו, הן נוגעות ליחסים שבין המדינה לבין ישות חיצונית לה (הרשות הפלסטינית), ומעורבים בבעיה גורמים בינלאומיים נוספים, כגון מדינות זרות כדוגמת ארה"ב, וארגונים בינלאומיים ובהם האו"ם, האיחוד האירופי וה"קוורטט". חלק מגורמים זרים אלה תומך בארגונים לזכויות האדם הן בפעילותם בישראל והן בפעילותם בשטחי יו"ש. הם עושים זאת כיוון שהם מחויבים לערכים של זכויות האדם, וגם מפני שזה מקדם את המדיניות שלהם – נסיגה ישראלית משטחי יו"ש והסכם מדיני עם הפלסטינים. גופים אלה טוענים שהם ידידים של מדינת ישראל ושהם פועלים למימושם של ערכים המקובלים על מדינת ישראל כגון זכויות האדם. עם זאת, רבים במדינת ישראל טוענים כי עמדתם של חלק גדול מהגופים הללו – ובהם האו"ם, רוסיה (השותפה לקוורטט), ובמקרים מסוימים גם האיחוד האירופי, בניגוד לארה"ב, אינם נוקטים מדיניות מאוזנת, וקרובים באופן מסורתי לצד הערבי.
 
חלק מהצעות החוק החדשות מבקש לצמצם את השפעתם של גורמים זרים בינלאומיים על ארגוני זכויות האדם בישראל על ידי מיסוי התרומות ואמצעים אחרים. צמצום שכזה יקטין את יכולת הפעולה של ארגוני זכויות האדם בישראל באופן משמעותי. מתנגדי החוקים האלה טוענים שיש בהם משום צמצום משמעותי של חופש הביטוי, וכי מצב שבו נמנע באופן עקיף אפשרות לבקר את פעילותו של צה"ל ואת מדיניות הממשלה ביהודה ושומרון אינו רצוי. מצד שני טוענים התומכים בהצעות החוק כי לא ייתכן שממשלה זרה תוכל להתערב בסוגיות פנימיות של מדינת ישראל כדי לקדם את האג'נדה שלה. יש הטוענים כי היסוד החשוב ביותר בסוגייה זו הוא השקיפות, וכי ארגונים המקבלים תמיכה מגורמים זרים ומשתפים עימם פעולה חייבים להיות שקופים לחלוטין באשר לתמיכה שהם מקבלים, כדי שייוודע ברבים כי ארגון הפועל ברוח עמדה מסוימת בסוגייה כזו או אחרת מייצג גם גורם זר בפעילותו. אמנם עמותות ומלכ"רים (= ארגונים ללא מטרות רווח) חייבים לדווח בצורה פומבית על מקורות ההכנסה שלהם, אולם ניתן להגביר את השקיפות ולהפוך את הדיווח לתדיר יותר. באופן זה לא תימנע פעילותם של ארגונים אלה אך יהיה ברור בדיוק מי עומד מאחורי פעילותם. עיקרון זה יוחל על כל העמותות מכל גוני הקשת הפוליטית: על ארגוני שמאל המקבלים תרומות מהאיחוד האירופי כמו גם על ארגוני ימין המקבלים תרומות מגופים נוצריים אוונגליסטים.
 
בסופו של דבר, באף אחת מהסוגיות העולות מהחוקים שהבאנו לדוגמא, אין מקום לעמדה מוחלטת, לא מן הצד הימני ולא מן הצד השמאלי; וּּודאי שאין מקום לדיבור מתלהם, לא כזה הרואה בחוקים "הרס הדמוקרטיה" ולא כזה הרואה בבית המשפט העליון ובארגוני השמאל "אויבי העם". מה שדרוש כאן הוא שיקול דעת המביא בחשבון את כל הטיעונים, כולל את אלו הנראים מנוגדים, ומגיע לאיזון מידתי ביניהם.
 
אנו כיהודים דתיים אמורים להיות אמונים על סוג זה של שיקול דעת, שהרי הוא מאפיין את מהלך השקלא וטריא ההלכתי. כמעט כל שאלה הלכתית אמיתית – כלומר, לא כזו הנשאלת מחוסר ידע – עולה מפני שיש להכריע בין שני ערכים (חיוביים) שונים ואף מנוגדים המתנגשים במקרה מסוים, כגון שאלות העולות לגבי שמירת שבת כיוון שיש להכריע בין ערך השבת ושמירתה לבין ערך אחר כגון הקלת סבל וריפוי של חולה או יולדת, או הפסד מרובה של ממון ישראל, או כבוד הבריות, וכיוצא באלה. בתהליך ההלכתי אמור הפוסק לקבוע איזון מידתי בין הערכים. לכן חשוב מאוד לדעת אם מדובר באיסור מדאורייתא או מדרבנן, ואם עומדים כנגדו שיקולים חמורים של ספק פיקוח נפש, חילול השם, כבוד הבריות, דרכי שלום או "משום איבה"..
 
שיקול הדעת הפוליטי-חוקתי-דמוקרטי הוא דומה. התהליכים החוקתיים, המשפטיים והחקיקתיים אמורים להגיע לאיזון מידתי בין ערכים מתנגשים – בין זכויות האדם לבין בטחון המדינה; בין בית משפט שיש בו יכולת אמיתית לבקר את הרוב לבין בית משפט המייצג מיעוט הכופה את דעתו על הרוב; ובין חופש הדיבור וההתאגדות המרבית לבין קידום אג'נדות של גורמים זרים (בצורה סמויה או מניפולטיבית) תוך סיוע לאויבי המדינה.
 
בסוגיות אלו ניתן לחלוק על שיקול דעת כזה או אחר, אך אי אפשר להיפטר מהאופי הדילמטי של הבעיה – לפיכך, כל גישה המתחשבת בכל הגורמים והשיקולים ומנסה להגיע לאיזון ביניהם הינה לגיטימית, גם אם היא אינה מקובלת עלינו.
 
 

עוד בנושא