איך חיים ביחד?

אחד המעברים החשובים והבעייתיים ביותר של הציונות בימינו, הוא המעבר בין תנועה לאומית למדינה. מעבר זה קרה כמובן בה' באייר תש"ח. היום אנו כאנשים מאמינים וכציונים דתיים מבינים עד כמה מעבר זה לא פשוט.
כציונים דתיים יכולנו להזדהות הזדהות מלאה עם התנועה הלאומית היהודית: החזרה לארץ אבותינו, בניינה, העמקת השורשים העבריים-יהודים הם כולם תופעות שניתן לזהות אותם כתחנות בדרך לגאולה השלימה.
ואולם מדינה, ובמיוחד מדינה מודרנית כמו מדינת ישראל נראית כמו עניין אחר לגמרי. שותפים בה גורמים וזרמים שונים: גם דתיים וציונים מחויבים, אבל גם חילונים, שמאלנים ופוסט-ציונים; מעבר לכך המסגרת ההשתייכותית המרכזית שלה היא זו של האזרחות – ושותפים לה מיעוטים לאומיים ודתיים לא יהודיים ועולים שיהדותם מוטלת בספק. מעבר לכך החיים הציבוריים במדינה הזו לא רק מתאפיינים על ידי גבורה ומחויבות, אלא גם על ידי שחיתות, ויתור על ארץ- ישראל וניהול כושל.
 
ואף על פי כן אנו מציינים את יום העצמאות בצורה חגיגית הכוללת גם תפילה חגיגית ואמירת הלל, האם יש בכך טעם?
 
נוכל לקבל תשובה לכך אם נתבונן בעצם הפרדוקס של המושג מדינת-לאום שהוא התוצר, לעיתים קרובות, מתנועה לאומית למדינה. המושג לאום הוא מושג מגביל, לאום – הוא דבר ספציפי ומסוים. אנשים עם קשרים מסוימים מאוד של שפה, תרבות והיסטוריה משותפת. ואולם, המושג מדינה מצביע על כיוון הפוך – על אוניברסאליות וכלליות: מדינות ובמיוחד מדינות מודרניות הם מסגרות אוניברסאליות – הם כוללים ומחייבים את כל תושביה ואזרחיה – במיסים, בשמירת החוק וגם שירותיה ניתנים לכולם בלי הגבלה של דעה פוליטית, מוצא, או אפילו דת ולאום. וכך נאמר באמת במגילת העצמאות שלנו
 
"מדינת ישראל...תקיים שוויון זכיות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין..."
 
הרבנים למשפחת קוק זכר צדיקים לברכה, העלו את היסוד הרוחני שבכללות של המדינה, והראו שדווקא באופי הכללי והאוניברסאלי של המדינה יש משום האופי הכללי והאוניברסאלי של האלו-הים. כפי שכתבו הראי"ה והרצי"ה, מלכות ה' מתגלה בעולם כאשר האידיאלים האלו-הים של צדק, משפט ושלום מתגלמים ומתגשמים בתוך מלכות ישראל, ואולם מלכות ישראל, על מנת שהיא תהיה של מלכות של כלל ישראל באמת\ ולא של ישראלים (יהודים) בודדים או של סקטור מסוים צריכה לכלול את כל עם ישראל; רק כך היא תהיה שיקוף ארצי של כלל ישראל כמהות רוחנית (כנסת ישראל).
 
הראי"ה קוק הביע את הרעיון הזה באחד מהקטעים המפורסמים ביותר בכתביו:
 
והאידיאה האלוהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה למען דעת שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים אנשי קודש, חיים באור האידיאה האלוקית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל שדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות, ועד הפרולטריון לכל פלוגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם" (אורות, עמ' ק"ד).
 
משמעותו של קטע זה היא שהאידיאה האלוהית ומלכות ה' ממשת את עצמה רק במדינה ("והישוב המדיני") כי זאת המסגרת הרחבה וכוללנית ביותר של ארגון האנושי. הכוללניות של המדינה נוגעת לא רק לסוג המקצועות והסטטוס הסוציו-כלכלית ("ועד הפרולטריון לכל פלוגותיו"), אלא גם לעמדות פוליטיות ואידיאולוגיות ("המערכות הרחבות, הסוציאליות הפוליטיות והאקונומיות"). והרב צבי יהודה הטעים שהישועה והגבורה של "אנשי ציבוריותנו" ו"גיבורי צבאותינו קדושנו" בהקמת המדינה בא להם כי הם מייצגם את החיים הציבוריים הכוללים של עם ישראל. רק כך "רוח הגבורה הזה נמשך ממקור הנשמה של כנסת ישראל כולה" ("לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו", לנתיבות ישראל, א', עמ' רמ"ח – ר"נ).
 
רעיון זה הוא קשה לעיכול לציבור שלנו, ובאיזה שהיא רמה נוגד את השכל הדתי הנאיבי. הוא אומר שדווקא ההיבטים הבירוקרטים, החוליים ביותר של המדינה - לדוגמא שכולם מחויבים במס הכנסה, שכולם חייבים בגיוס צבאי (או פטור על פי חוק), וכולם מצביעים ויש להם דעה (כולל שמאלנים ופוסט-ציונים, אנרכיסטים מפגיני בילעין, אנשי הבית הפתוח וכו'), הם הערובה שמדינת ישראל היא ההתגלמות של עם ישראל וכנסת ישראל כולה. כך שדווקא את המסגרת הבירוקרטית האוניברסאלית אנו חוגגים ביום העצמאות כי זו היא ההיבט שהוא המביא למלכות ה'. יתירה מזו, דווקא ההיבט-השוויוני-הדמוקרטי של המדינה הוא המאפשר ומקדם את כללותה, את היכולת שלה לכלול את כולם. דווקא ההיבט הדמוקרטי הופך את מדינת ישראל לשיקוף של כנסת ישראל ומלכות ה'. אם היינו מפלים ולא כוללים קבוצה או אפילו אדם בגלל דעה או מוצא כי אז המדינה לא יכלה להיות "יסוד כסא ה' בעולם." [כסא ה' =כנסת ישראל].
 
ואולם כפי שציינו המסגרת האזרחית יותר רחבה מאשר רק עם ישראל, היא כוללת גם מיעוטים דתיים ולאומיים. האם גם הם חלק ממלכות ה'?
 
הייתי רוצה להציע שדווקא על מנת לממש את האידיאלים האלוהיים מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם נוכחותם של אינם יהודים. הראי"ה קוק לימד אותנו שהבסיס של הקדושה של התורה הוא המוסר הטבעי – ושהמוסר הטבעי צריך לשמש "מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה" (אורות התורה, פרק י"ב).
 
היחס לבני ברית מווסת ברוב רובו של המקרים על ידי צווי תורה – גם אם הם צוויים כלליים שכוללים הרבה מצות פרטניות כמו "ואהבת לרעיך כמוך" ו"ועשית את הישר והטוב". היחס ללא-יהודים מווסת על ידי המוסר הטבעי. יש להתייחס אליהם על פי ההוגנות והישרות של המוסר הטבעי בחינת "דרך ארץ קדמה לתורה."
 
דומה שזאת כוונת התורה במצוות כגון וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם--לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. ...וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. שהרי עניין המצוות הללו לזכור את היותנו גרים במצרים, ולהימנע מיחס דומה לגרים בארצנו, גרי צדק או גרי תושב, כפי שמשתמע מדברי אבן-עזרא על אתר. וגם בענין הזה יש לזכור את המעשה של הרב צבי יהודה שמחה נגד ילדים בהציקו לרוכלים ערבים " גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה". (מתוך "שיחות הרב צבי יהודה" בעריכת הרב ש. אבינר חלק מנושא הנכרי אשר בקרב הארץ)

 

עוד בנושא