לקראת חינוך אזרחי ציוני -דתי

באיחור של כעשרים שנה התכנסו בבית ספר לחינוך של אוניברסיטת בר-אילן מורי אזרחות בחינוך הדתי לדיון במאפיינים ובאתגרים הייחודיים של הוראת האזרחות, ומה שחשוב יותר: להתחיל דיון בשאלת מטרות בית הספר הדתי בחינוך האזרחי.
 
מי היה מאמין שבסקר שנערך לפני כעשרים וחמש שנה טענו מעל ל-90% של המורים הדתיים (ומעל ל-80% של המורים החילוניים) שאין סתירה בין יהדות לדמוקרטיה? אך מאז השתנתה החברה הישראלית ללא היכר וכך גם הוראת האזרחות, וכל אלה מחייבים חשיבה חדשה, לפחות מזה עשור.
 
מה קרה? קודם כל, הדמוקרטיה הישראלית השתנתה. היא הפכה ליותר אינדיבידואליסטית, לדמוקרטיה המתייחסת לזכויות אדם כערך-על הגובר על ערכים שמרניים וציוניים, ומה שחמור יותר, היא הפכה לדמוקרטיה שהחלה לשרת אליטה מצומצמת אשר ביקשה לשמר את ההגמוניה שלה בכיסוי של הגנה על הדמוקרטיה. התוצאה הייתה עימות אידיאולוגי-פוליטי גובר בין ערכי היהדות והציונות בכלל והערכים היהודיים-דתיים בפרט לבין ערכי הדמוקרטיה כפי שהוצגו קודמו על ידי אותה האליטה.
 
השינוי השני השפיע על השינוי השני, השינוי בהוראת האזרחות. בעקבות כניסת רשימת "כך" של הרב כהנא לכנסת ב-1984 חש משרד החינוך צורך לחזק את ערכי הסובלנות והפלורליזם ולכן יזם שינוי בהוראת הלימודים באזרחות. במקום הדגשת הצדדים הפורמליים של הדמוקרטיה בשיעורי האזרחות, התחילו להדגיש במהלך שנות התשעים של המאה העשרים הצדדים הערכיים של הדמוקרטיה.
 
ניתן היה לצפות ששינוי הדגשים יעורר את המנהל לחינוך דתי ואת מועצת חמ"ד לדון במשמעויות הערכיות של שינוי הדגשים עבור החינוך הדתי, אך לא כך היה. מעצבי החינוך הדתי (ולא רק הם) "נרדמו בשמירה", וכך נפגע לא רק החינוך הדתי אלא כלל החינוך במדינת ישראל, כפי שהתברר ממחקר שפורסם לפני כשנה על ידי המכון לאסטרטגיה ציונית וחובר על ידי הח"מ.[1] ממצאי המחקר הצביעו על פגיעה בחינוך הציוני אשר כלל, בין היתר, אימוץ גרסה פלסטינית לגורמי הסכסוך היהודי-פלסטיני ולמצבם של ערביי מדינת ישראל, והצגת גוון אינדיבידואליסטי של הדמוקרטיה כדגם הלגיטימי היחיד של דמוקרטיה, דגם שיש בו, כפי שהוצג בפני התלמידים, כדי להחליש את הלגיטימיות של הלאום ומדינת הלאום. בנוסף, הצביע המחקר על חדירת ערכים פוסט-מודרניסטים מסוימים, כמו הטענה שאין ערכים מוחלטים, טענה שאיננה בעייתית רק עבור החינוך הדתי אלא גם עבור כלל מערכת החינוך, שכן חינוך המבוסס על טענה זו עלול, לפי אנשי חינוך לא מעטים, לשמוט את הקרקע מפני כל חינוך לערכים. מפאת קוצר היריעה לא נציג ממצאים נוספים ונפנה את המעוניין לנוסח הסופי של המחקר באתר של המכון לאסטרטגיה ציונית בכתובת http://www.izs.org.il.
 
שינוי נוסף חל ביחס של חלקים נרחבים של הציבור הדתי למדינת ישראל ולמוסדותיה. הסכמי אוסלו, פסקי הבג"ץ, ציד המכשפות כלפי הציבור הדתי לאחר רצח רבין ועקירת יהודי גוש קטיף וצפון השומרון (עצם המעשה והיחס המחפיר לו זכו העקורים לאחר מכן) גרמו ליחס מנכר, או לפחות מסויג, כלפי המדינה ומוסדותיה.
 
במציאות זאת נאלץ המורה לאזרחות ללמד מקצוע שלא רק שיש בו אינדוקטרינציה לערכים הנוגדים את הערכים הדתיים והציונים הבסיסיים שלו, אלא הוא הציג אוטופיה דמוקרטית המנותקת מהמציאות כפי שנתפסה לא רק על ידי רבים מהתלמידים, אלא גם על ידי רבים ממורי האזרחות והנהלות מוסדות החינוך. עד כה נאלץ המורה הדתי להתמודד לבד עם מצוקתו, שכן בהחלטה אידיאולוגית אנטי-חינוכית ("חנוך לנער על פי דרכו") החליט משרד החינוך לפני כעשרים שנה שהוראת האזרחות – תוכניות הלימודים, ספרי לימוד, בחינות בגרות, השתלמויות מורים – תהיה אחידה לחלוטין בכל מגזרי החינוך, ללא התחשבות בצרכים הייחודיים של המגזרים השונים.
 
פרסום המחקר של המכון לאסטרטגיה ציונית עורר דיון ציבורי שטרם נפסק ולשינויים מסויימים – לא מספקים – בהוראת האזרחות בשנת הלימודים שנפתחה מכבר. הצגתו בפני חברי מועצת חמ"ד לפני מספר חדשים עורר, בלשון המעטה, אי-נחת בקרב חבריו (ראו סקירה על הדיון המועצת חמ"ד במוסף "יומן" מז' שבט תש"ע). הכנס הנוכחי הוא תוצר של הדיון ההוא, כשהרב ד"ר יהודה פליקס, מחברי מועצת חמ"ד ומנהל חינוכי בישיבות "בני עקיבא", יזם את הכנס שעל הכנתו הופקדה גב' בלהה גליקסברג, המפקחת האחראית על הוראת היסטוריה ואזרחות בחינוך הדתי, אשר נכנסה לתפקידה לאחר הדיון.
 
מצוקת מורי האזרחות ואף של התלמידים צפה היטב בכנס (רושם מיוחד עורר הסרט "לזכרו" שהופק על ידי אולפנת "להבה" בקדומים). מעורר מחשבה מייל שכתב מורה לאזרחות למפקחת החדשה ואשר הוקרא בכנס על ידה, ובו איחל שהשנה הקרובה "תהיה שנה בה נהיה גאים ללמד אזרחות".
 
כעת, משנוכח משרד החינוך סוף-סוף שחייבים להתמודד עם המאפיינים והאתגרים הייחודיים בהוראת האזרחות בחינוך הדתי, מן ההכרח לפתוח דיון ציבורי בשאלת המדיניות החינוכית המתחייבת. בכנס עצמו ניתן היה להבחין בשלוש גישות, אותן נציג להלן בתמצית.
 
הראשונה הוצגה על ידי פרופ' ידידיה שטרן, יו"ר ועדת מקצוע באזרחות וסגן יו"ר המכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר טען שמורי החמ"ד חייבים לפתח בסיס זהות ראשונית הומניסטית, שעל גביו יתווסף בסיס זהות לאומית ומעליו בסיס זהות מגזרית (ציונית-דתית). לדבריו, החינוך הדתי חייב לפתוח את תלמידיו בפני רעיונות ודעות הרווחים בחברה הישראלית, גם אם אלה אינן נעימות לאוזניו, על מנת להכין את התלמידים להתמודדות עם "שוק הרעיונות" בו יתקל לאחר סיום לימודיו. לכן, מבחינתו, אין בעיה שהתלמיד יכיר את נרטיב "הנכבה" של ערביי מדינת ישראל, בנוסף לנרטיב הציוני-יהודי. מבחינתו, הכרת הציבור הדתי בדמוקרטיה הליברלית היא הכרחית, אם כי גם הוא אינו שבע רצון מהדגש האינדיבידואליסטי מדי שניתן לדמוקרטיה זאת. מאידך, הוא מזהיר מפני אימוץ דמוקרטיה רפובליקנית, המדגישה את ערכי הקולקטיב, שכן זאת עלולה לפגוע במיעוטים, כולל בדתיים-לאומיים.
 
גישה שנייה הוצגה על ידי ד"ר שלמה פישר, מייסד "יסודות", מרכז לליבון ערכי יהדות ודמוקרטיה בחינוך הדתי, מרצה לסוציולוגיה, ועמית מחקר במכון ון ליר. ד"ר פישר נוטה לחשוב שניתן להשיג "הסכמה שבחפיפה" לסדר החברתי-מדיני הקיים במדינת ישראל. כוונתו ליכולת להסכים על עקרונות מסוימים בסיסיים – שלטון החוק למשל – גם אם ההנמקה תהיה שונה בציבור ולאחר מכן בכל מערכת חינוך: חילונית-הומניסטית בחינוך החילוני וציונית-דתית בחינוך הדתי. אימוץ גישה זאת מחייבת דו-שיח בין השקפות העולם השונות התומכות באותם עקרונות, שכן הבדלי ההנמקה יוצרים גם הבדלים באופן הבנת העיקרון ויישומו, ומיקומו היחסי בין עקרונות אחרים.
 
גישה שלישית היא גישת הרב יהודה זולדן, המפקח החדש לתלמוד ותושב"ע בחינוך הדתי וחוקר תורני כמעט בודד של יחס היהדות למושגי מדינה ומשטר (ומעקורי גוש קטיף). לדעתו העיסוק בענייני תורה ומדינה משמעותי יותר היום מהעיסוק בענייני תורה ומדע, נושא המעסיק את החינוך הדתי לא מעט. הרב זולדן מודע למיעוט החיבורים התורניים העוסקים בענייני תורה ומדינה בימינו ומצר על מציאות זאת, אך סבור שכבר מצויה תשתית תורנית בסיסית שנבנתה בשנים הראשונות של המדינה על ידי רבנים שונים, ובמיוחד על ידי הרבנים הרצוג וישראלי. הרב זולדן סבור שניתן להיעזר גם בתקנות של הקהילות היהודיות, למרות ההבדל הבסיסי בין מדינה לקהילה. לדעתו, צריך לשלב בלימוד בעיקר מקורות של רבנים בני זמננו שכן הם אלה שהתמודדו עם המציאות העכשווית. כן סבור הרב זולדן שבחינוך הדתי סדר עיצוב הזהות צריך להיות הפוך ממה שהציע פרופ' שטרן לעיל, ולדעתו הזהות האוניברסאלית צריכה להיות מגובשת רק בסוף התהליך החינוכי.
 
מובן שכל גישה מאלו שהוצגו בכנס ומאלו שלא הוצגו, מובילה לכיוון אחר של החינוך האזרחי. לכן חיוני לקיים דיון ציבורי ודיון בתוך החינוך הדתי בסוגיות אלה ולבחון כיצד ניתן יהיה לגבש חינוך אזרחי דתי שיאפשר להביא לידי ביטוי את הגישות השונות. השלכות דיון זה עשויות להשפיע לא רק על הוראת האזרחות אלא על החינוך הדתי כולו. רמז לצפוי הוא מיזם של ראש המנהל לחינוך הדתי החדש, הרב ד"ר אברהם לישפיץ, ושל גב' בלהה גליקסברג ללימוד משותף של ר"מים ומורי אזרחות סוגיות של תורה ומדינה וסוגיות אזרחיות, וניסיון להכשיר ר"מים להיות גם מורים לאזרחות.
 
החינוך הדתי נמצא אפוא בצומת דרכים חשוב ביותר. האם הוא ישכיל לפתח דיון עקרוני מעמיק ולתרגם אותו למישור החינוכי? האם יקפידו ראשי החינוך הדתי מעכשיו ואילך לעקוב אחר ההתפתחויות בחינוך האזרחי, לא רק לטובת החינוך הדתי אלא לטובת כלל החינוך במדינת ישראל? ימים יגידו.


[1] לימודי אזרחות בישראל: אינדוקטרינציה חד-כיוונית, ירושלים: המכון לאסטרטגיה ציונית, תש"ע.

עוד בנושא