דין ´הכנסת´ וחוקיה במשפט ההלכה

חלק א'

א. מבוא – שתיקתם המביכה של אנשי ההלכה שבדור

אין חולקין כי במדינה זו רוב-הציבור שמטרתו המוצהרת הינה תחולת ההלכה בחיי הפרט ובחיי הכלל כאחד קיבל על עצמו את מרותו של בית הנבחרים, קרי: ,הכנסת', עם כל הכרוך והנובע מכך ; ובין היתר : השתתפות יחידיו כבוחרים בבחירת מוסד זה וכנבחרים בעבודת החקיקה הנעשית על ידו והזדקקות, רובה מתוך רצון חפשי,לחוקי ,הכנסת' ולמוסדות המנהליים והשיפוטיים שהוקמו עפ"י דברו של מוסד זה.

אך ספק רב הוא אם רוב הציבור בהשתתפו ובהזדקקו כנ"ל הציג לעצמו את השאלה : מהי עמדת ההלכה לגבי מעשיו אלו. כי אילו כל יחיד עשה כן וניסה לברר לעצמו את עמדת ההלכה, אם מתוך ידיעתו האישית ואם מתוך פניה לרב שעשה לו – ספק רב אם היה נוהג כפי שנהג עד כה ; ודאי הוא מכל מקום, שלא היה ממשיך לנהוג בשלוות-אדישות ובהעדר מחשבה, כאדם שלא קיבל על עצמו את מרות ההלכה בשכבו ובקומו.

כי בהשתתפות ובהזדקקות הנ"ל יש במבט ראשון משום עבירה על:-

א. איסור התחברות ל,רשעים', או במקרה הטוב ביותר, ל,תינוקות שנשבו לבין הגויים' - רוב הצבור החילוני במדינה.

ב. איסור מינוי לתפקידי שררה של ,רשעים', אנוסים ונכרים, יהיו אלו תפקידי חקיקה כחברי-כנסת, תפקידי שיפוט כשופטים, או תפקידי מינהל כפקידי ממשלה.

ג. איסור ההתדיינות בדיני ערכאות של גויים – רוב המשפט המופעל ע"י בתי המשפט החילוניים.

מפליא ומצער כאחד שגדולי ההלכה בדור הזה, ביניהם ראשי ישיבות ורבנים היושבים על כס-הרבנות נמנעו עד כה, רובם ככולם, מלקבע את עמדת ההלכה בשאלות דלעיל.

תהא ההמנעות נובעת מחשש טעות בדבר הלכה, מחשש הפיכת בני הצבור משוגגין למזידין, מחשש החרמתם ע"י החולקים על פסקם, מחשש שבירת מטה לחמם, או מחשש אבדן יקרתם בעיני הציבור – חששות אלו אינם מהווים לע"ד צידוק הלכתי לעמדה הפסיבית והניוטרליסטית של רבנים אלו.

גדולי ההלכה אשר אליהם נשואות כל עיני ציבור שומרי המצוות נמנעים במכוון מלנקוט עמדה בשאלות היסוד הנ"ל, בהצטמצם בשאלות איסור והיתר בעלות גוון טכני ,אם שחיטה זו טריפה היא' ואם ,ערוב זה כשר הוא'. ,אין פונים אלינו' תהא זו לפעמים תגובתם. אך גם לאחר פניה, לרוב לא מתקבלת תשובה; והיה אם תנתן – תהא זו לרוב תשובה הפוסחת על שני הסעפים ומרבה מבוכה.

אמנם נכון הוא כי הדברים דלעיל מהווים הכללה וככל הכללה היא כפופה לחריגים, דהיינו אותם אנשי-הלכה ספורים אשר ניסו בבהירות מספקת להתייחס לשאלות שהוצגו לעיל. השאלה המרכזית הנידונית ע"י בעלי-הלכה אלו היא: מה עמדת-ההלכה לגבי ,הכנסת'? האם ההלכה רואה במוסד זה את המוסד ההלכתי הידוע בשם ,טובי עיר'? אם כן, אי אילו סמכויות לחברי מוסד זה ומה הן גבולותיהן?

ב. ,טובי העיר' – בתולדות עם ישראל

1. בפני הבית עד לבטול הנשיאות בא"י (1)

בתקופה זו היו הטובים שבעיר – בד"כ שבעה במספר (2) - הנבחרים ע"י בני העיר (דהיינו: משלמי המיסים למעט אלו שהוצאו מתוך רשימת בני העיר מפאת החרמה, או נידוי כגון כופרים, פורקי-עול, מומרים וכיו"ב) להנהיג את העיר, אך בעיקר לעסוק בעבודת השיפוט ובפרוש ההלכה.

ואכן, כשם שחברי הסנהדרין הגדולה בימי הבית או חברי בית הדין הגדול לאחר החורבן, נבחרו להנהיג את כלל האומה אך במיוחד לעסוק בקביעת ההלכה ובפיקוח על ביצועה, כן נבחרו שבעה טובי העיר מקרב תלמידי החכמים, ו,הזקנים' (3) על מנת שיעסקו בעיסוק המרכזי הנ"ל (4). מביניהם נבחרה לעתים הנהגה מצומצמת, לרוב בת שלשה חברים הקרויים ,ראשים', אשר תפקידה היה לבצע את החלטות מליאת ,טובי העיר'. הנהגה זו בעלת אופי מנהלי, היתה אזרחית-חילונית בעיקרה (5), מורכבת מאנשי הממון ומהשפחות המיוחסות שבעיר, אשר היה בידם מפאת עשרם לפרנס את הרבים (6).

יחסים דומים בין ההנהגה האזרחית להנהגה התורנית שררו במישור רחב יותר, בין הנשיאים הממלאים את תפקידי הראשים לבין ראשי בית הדין הגדול – אם כי במישור זה נתגלתה התעצמות מתמדת בין שתי-ההנהגות, תופעה שנעדרה מחיי העיר.

2. תקופת ימי הביניים עד גלות ספרד (7)

אף בתקופה זו היו ,טובי העיר' – שבעה במספר – נבחרים בעיקר מבין תלמידי החכמים, חכמי העיר וגדולי התורה שבדור. כך, למשל ידועים ראשי קהלות תופשי תורה שנתפרסמו עקב פעולותיהם אצל השלטונות הנכרים כגון ר' יהודה קלונימוס ראש ישיבת שפיירא או שלמה בר שמשון רבה של ורמישא (8) וכן אחרים אשר חתמו על תקנות בני עירם, כהראב"ן במגנצא ו,בעל רוקח' בורמיישא.

אך, בתקופה מאוחרת יותר נבחרו ,טובי העיר' יותר ויותר מבין בעלי הבתים, אנשי מעשה חילוניים שכונו בשם ,פרנסי העיר' (9) , שעה שרבני העיר הצטמצמו בהנהגה הרוחנית-הלכתית של הקהלה תוך הטלת פקוח קל על פעולות הפרנסים.

ברם, בהחלש מוסד ,פרנסי-העיר' עם דלדולן של קהלות ישראל (10), במאות הי"ד והט"ו שבו חכמי-התורה (11) ליטול את רסן ההנהגה של העיר. באותה תקופה שוב אנו שומעים על רבנים המתקינים תקנות גוזרים גזרות ומטילים חרמות ללא התיעצות עם ,פרנסי-העיר' וללא תלות ב,אספת בני העיר'.

3. מוצאי ימי הביניים(12)

בתקופה זו היו ,טובי העיר' (13) - ,הפרנסים' או ,הראשים' בלשון ספרות ההלכה – נבחרים כמעט אך ורק מקרב בעלי הבתים כשלידם, כעוזרים וכמיעצים, מסייעים ,הטובים', ,הגבאים' ו,הממונים' (14).

הם – הפרנסים – מתקינים את תקנות הקהל המיועדות להנהגת הקהלה והמבוססות על מנהג בני העיר יותר מאשר על הדין ההלכתי בו נתקשו, בעלי ההלכה והפרנסים כאחד, למצוא אסמכתא לתקנותיהם.

אך גם אם הפרנסים היו מתקיני התקנות, המשיך רב העיר או ,גדול הדור' שבעיר, לעמוד בראש הקהלה. ברוב הקהלות מתבקש הוא לאשר את תקנות הפרנסים לבדוק אם אינן עומדות בסתירה לדבר הלכה, לפרשן ולהסבירן ויש אף קהלות בהן מופקדת בידיו ההשגחה על הוצאתן לפועל.

ואכן, כך מסכם פרופ' י. כץ בספרו את הפרק הדן ב,קהלה דמותה וארגונה' (15):- ,,בתודעת הדורות האלה מזדהה קיומה של הקהלה עם קיומה של הדת, או כביטוי העמוס מטען רגשי – כקיומה של התורה. אין פלא אפוא, שתודעה זו מבקשת לעצמה ביטוי מוסדי בדרך של העמדת נושא המסורת בראש הקהלה".

אך, אף במקום שהרב לא נתבקש לעמוד בראש הקהלה, היו ,הפרנסים' מוגבלים בהתקנת תקנותיהם בכך שלא תעמדנה בסתירה למושגי הצדק והיושר אשר גבולותיהם נקבעו אך ורק על פי מקורות ההלכה ומפרשיה המוסמכים (16).

בסיכום, ,פרנסי העיר' ו,בעלי ההלכה' נשענו זה על זה – אלו בקיום התקנות ובהענשת העוברים עליהן ע"י האחרונים ואלו בהשלטת ההלכה בחיי הציבור ע"י הראשונים.

דברים אלו כוחם יפה לא רק בתחומי כל קהלה וקהלה אלא אף לגבי ארגונים על קהילתיים כגון ,ועד ארבע ארצות'.

היוצא מסקירת שלוש התקופות הנ"ל הוא, כי עד לתחילת התערערותן הרוחנית של קהלות ישראל בפרוס תקופת ההשכלה והאמנסיפאציה, היו ,טובי העיר' נבחרים ע"י בני הקהלה, בתחלה מקרב תופשי התורה ולבסוף מקרב בני מעמד האמידים ; אך גם אז היו בני מעמד זה כפופים למרותם הרוחנית של בעלי-ההלכה שהתבטאה כאמור באשור תקנותיהם, בפקוח על קיומנו ובשליטה הכמעט-בלעדית על מוסדות החרם והנידוי.

ג .תכונותיהם סמכויותיהם ובחירתם של ,טובי-העיר'

על פי גדולי הפוסקים שבעבר

ראוי היה ראשית לדון בשאלה: ,מי הם הזכאים לבחור את טובי ,העיר'? אך כנראה, לא העסיקה שאלה זו את מחשבת גדולי הפוסקים ורק מתוך בירור מעמדם וסמכויותיהם של הנבחרים למשרת ,טובי העיר' ניתן, אולי להשיב עליה.

1. הזכאים להיבחר ל,טובי העיר'

פוסק ר' אליהו מזרחי בתשובותיו (17): ,,... דפירוש טובי-העיר בכל מקום אינו רוצה לומר היותר חכמים או היותר זקנים או היותר עשירים, אלא היותר משתדלים בצרכי ציבור שכל צרכי ציבור נעשו על ידם ועיני כל הקהל תלוי בהם לכל צרכיהם ונקראים בעבור זה ראשי-הקהל מאחר שכל צרכיהם נעשים על פיהם ... דיותר שייכות יש לאותו שאינו חכם, המשתדל בצרכי צבור שיקרא ראש העיר ומטובי העיר מאחר שכל ענייני הקהל מונהגים על ידו ,ממה שיש לחכם שאינו משתדל בצרכי ציבור כלל ואינו חושש רק בלמודו, שהרי עניי הקהל וכל הקהל עצמו, אין עיניהם תלויות אלא לאותו המתעסק בצרכיהם ולא לאותו שהוא עוסק בלמודו בלבד".

והאסמכתא לפסק הנ"ל היא בדברי המגרא (18) והמרדכי (19):
גמרא:- ,,יפתח בדורו כשמואל בדורו', ללמדך שאפילו קל שבקלים שנתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים".
המרדכי:- ,,...אם הובררו טובי העיר מתחילה להנהיג קהלם בכל אחד אפילו יחיד שביררו (20) מה שעשה עשוי בתקנת-הקהל ויפתח בדורו כשמואל בדורו".

ואילו הרמ"א פוסק (21): ,,טובי-הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הם כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה".

והמבי"ט מצטרף (22): ,,טובי העיר הם ראשי העיר בחכמה ויראת-חטא כי היא דליחזי דתקנתייהו הוי תקנה ולא קלקלה".
העולה מן המובאות דלעיל היא, שהזכאים להיבחר למשרת ,טובי-העיר' הם אלו שנתקבלו ע"י הצבור לעסוק בענייניהם – לדעת הראשונים: אפילו יהיו אלו ,קלים שבקלים' לדעת האחרונים: ובלבד שלא יהיו רשעים. (אך התנאי כי יהיו חכמי-תורה, אינו נדרש ע"י רוב הפוסקים).

2. סמכויות ,טובי-העיר'

בהגדרת סמכויותיהם של ,טובי-העיר' ניתן להבחין בפסקי גדולי ההלכה, בשלול שיטות המשמשות בערבוביה (23) והנוטות לראות ב,טובי-העיר' :-
(א) כעין דיינים.
(ב) כעין מלכים.
(ג) שלוחים.
להלן, תאור השיטות והמסקנות הנובעות מהן.

(א),,טובי-העיר" כעין דיינים

כשם שדיינים אשר נתקבלו על בני העיר לשמש להם כבית דין כחם עמם בניגוד לדין תורה לדון בתנאים מסויימים אך ורק דין ,הפקר בית דין הפקר' (24) ודין ,הוראת-שעה' (25) – כן מוסמכים לדון אך ורק דינים אלו ובאותם תנאים טובי-העיר הנבחרים ע"י בני העיר ; דהיינו ; גבולות סמכויות הדיינים – הם הם גבולות סמכויותיהם.

פוסק השולחן-ערוך (26):
,,כל בית דין אפילו אינם סמוכים בא"י אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך השעה) (טור) היו דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה ואם הוא אלם חובטים אותו ע"י עובדי כוכבים (ויש להם כח לעשות כפי מה שרואים לגדור פרצות הדור)... וכל מעשיהם יהיו לשם שמים ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם" (27).
 
וממשיך הרמ"א (28):
,,... וכך היו נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבית דין גדול (29) והיו מכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג אעפ"י שיש חולקין וסבירא ליה דאין כח בידי טובי העיר באלה רק להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כלם... מ"מ הולכין אחר מנהג העיר וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר, כן נ"ל דיני תקנות וחרמי צבור".
 
והחתם סופר פוסק (30):
,,נראה פשוט בכוונת מהרי"ק ז"ל דההוא ד,יחרם כל רכושו' דעזרא היינו לקנוס במגדר מילתא ולזה הורשה דוקא גדול הדור שאין כמותו כמו עזרא".

בסיכום, סמכותם של ,טובי-העיר' לפי הפוסקים הדוגלים בשיטה דלעיל, מוגבלת אך ורק להפעלת ,דין הוראת שעה' ו,דין הפקר בית-דין הפקר' בתנאי כי:-

1. המעשים יהיו לשם שמים ולחיזוק הדת (כפרוזבול של הלל) (26).

2. המעשים יהיו ,למגדר מילתא', כהוראת-שעה' – לסתום את הפרוץ ולמנוע חילול שם השם (26).

3. לשיטת רבנו תם וההולכים בעקבותיו בדין הפקר בית דין הפקר – שלא יהא בו משום גרימת הפסד לאחר או משום סטייה מהמנהג, אלא אם הסכימו לכך כל בני העיר או גדול הדור (30) (28).

(ב),,טובי-העיר" כעין מלכים – יורשי משפט המלך ותולדתו: משפט החרם.

כשם שהמלך אשר הומלך כדין ונתקבל ע"י העם, מוסמך להתקין תקנות מדין מלכות לתיקון העולם, כדי לשמור על סדרי חברה מתוקנים – ולאו דוקא כ,הוראת שעה' – כן מוסמכים ,טובי-העיר' הנבחרים ע"י בני-עירם, להתקין תקנות לאותן מטרות.

ושוב: גבולות סמכויות המלך – הם הם גבולות סמכויות ,טובי-העיר'.

את המקור המקראי להיקש זה בין סמכויות המלך וסמכויות ,טובי-העיר' מוצאים הפוסקים בעזרא(31) - ,,ויעבירו קול ביהודה ובירושלים לכל בני הגולה להיקבץ ירושלים. וכל אשר לא יבוא לשלושת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה".

אך האסמכתא העיקרית מצויה בדבריו המפורסמים של שמואל: ,,דינא דמלכותא דינא" (32).

ופרש הרשב"ם שם:- ,,כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוק המלך ומשפטיו הילכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל".

ופוסק הר"ו(33):- ,,... ולכן ציווה השי"ת לצורך ישובו של עולם במינוי מלך והמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה וכאשר לא יהיה מלך בישראל – השופט יכלול שני הכוחות : הכוח השופט וכח המלך".

ופוסק הרמב"ן(34): ,,...וכן הדין באנשי העיר, אם הסכימו כולם או רבים במעמד טובי העיר והחרימו כיוון שהם רשאין להסיע קצתן להחרים בדבר, חרם שלהם חל על כל החייבין לילך בתקנתם".

והרשב"א פוסק(35):- ,,...וכן הדין לאנשי העיר שגזרו גזרות או גדרים על אנשי עירם רשאים הם בכך והעובר על חרמם וגזרתם הרי זה מוחרם וכן אם שמו בתקנתם עונש ממון".

ובתשובה אחרת פוסק(36):- ,,...דבר ברור הוא שהצבור רשאים לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות כפי שיראה בעיניהם והרי הוא קיים כדין תורה ויכולים לקנוס ולענוש כל העובר בכל אשר יסכימו ביניהם".

ובבהירות יתרה פוסק בתשובה אחרת(37):- ,,...דכל שלטון ישראל הממונה בעירו ומושל במקומו. דינו דין והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא כל זמן שעושה בחוקי מקומו דומיא דמלך ממש...".

והריב"ש פוסק:- ,,מבואר הוא שבני העיר יכולים לעשות גדרים ותקנות ומנהגות ביניהם ולנדות ולהחרים לעובר על תקנתם...".

אך לא כל אחד זכאי להשתמש בסמכויות-מלך ולא כל שימוש כשר הוא.

ופוסק הרמב"ם(38):- ,,...וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויים שבישראל.

ובמקום אחר פוסק(39):- ,,אין מעמידין מלך מקהל גרים... ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל... וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהם אלא איש".

ובמקום אחר פוסק (40):- ,,המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצווה קלה הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".

והשו"ע פוסק(41):- ,,רשאים בעלי אומנות (לעשות תקנות בענין מלאכתם כגון) (טור) ...בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור אבל אם ישנו אין התנאי שלהם (או של כל בני העיר) (טור) מועיל כלום ואין יכולים לענות ולהפסיד למי שלא קיים התנאי אלא אם כן עשו מדעת החכם...

והרמ"א פוסק(42):- ,,הנושא במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה לא יורשה בעלה או כדומה לזה וליכא בזה משום דינא דמלכותא (ב"י ס' כ"ו בשם תשובת הרשב"א) דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו בדיני עו"ג דא"כ בטלת כל ח"י.(מהריק ס' קפ"ח).

וה,חמדת ימים' דורש (43):- ,,...והנה מפני הצורך אמרו חכמים בדמכין ועונשין שלא מן התורה אבל לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומזה נשתרבב המנהג ברוב תפוצות ישראל למנות פרנסים ומנהיגים שיהיו דנין לפי הענין ולפי התיקונים והם נקראים פסקי בעלי-בתים וכן כתבו הפוסקים ז"ל עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים וכדי שלא ילכו בערכאות של גויים התירו שיהיו ביניהם ב"ד של ישראל אע"ג דלא גמירי דינא. אך נשתרבב מזה דור אחר דור שאף היכא דגמירי דינא ממנים אנשים משוללי השכלה דלא גמירא דינא...".

העולה מכל האמור לעיל הוא כי ,טובי-העיר' שנבחרו ע"י בני העיר מוסמכים – אם מכח ,משפט-המלך' ואם מכח ,משפט-החרם' שבצדו – להתקין תקנות (כולל גזרות וחרמות) לשם תיקונם ושלמותם של בני העיר, בתנאי שהמתקנים היו מקרב בני-ישראל יראי-ה' (רצוי מבין יודעי דת ודין)(38,39,41) ובלבד שהתקנות:-

1. על אף היותן צודקות והגיונות – לא תועתקנה מדיני העכו"ם, לא תתפסנה את מקום דיני ישראל ולא תבטלנה אותם; ומ"מ לא תעמדנה בסתירה לאותם דינים המהווים חלק מהמשפט ההלכתי הפומבי(40,42).

2. תאושרנה ע"י רב-העיר או ע"י גדולי הדור (41,44).

3. תהיינה אך ורק לתועלת הציבור ולא תסטינה מהמנהג הנקוט בידי מלכים במלכותם(37).

(ג),,טובי-העיר" כשלוחי שותפות הציבור(45)

כשם ששותפים מוסמכים למנות אחד מביניהם או מחוצה להם, לפי שיקול דעתם, לפעל בשמם וברכושם ביפוי כח מלא – כן מוסמכים בני-העיר למנות להם ,טובי-העיר' כמיופי-כחה של העיר.

האסמכתא לשיטה זו מצויה בדברי המהר"ם שי"ק(46):-

,,...דהנה כל ציבור וציבור במקהלות בית ישראל הם כשותפים ויש לכל אחד ואחד זכות לכל ענייני הציבור כמו שאר שותפין וכדי שלא יהא הדבר כקדירה דבי שותפי ויהי זה מושך לכאן וזה מושך לכאן... ולזאת המנהג בכל תפוצות ישראל לבחור להם ,טובי-העיר' ולהם מסרו זכות שלהם כדי לעשות כל הדברים וכל התקונים וכל ההצטרכות של הציבור על פיהם...".

וסומך על הרשב"ש הפוסק(47):

,דטובי העיר הם כשלוחם של בני-העיר'. על פי שיטה זו תלויה סמכותם של ,טובי-העיר' ביפוי הכוח שקבלו מאת שולחיהם ואין על בחירתם או על פעילותם כל הגבלה זולת המפורשת ביפוי הכח ובדיני השליחות הקובעים בין היתר שאין שליח לדבר עבירה(48) או כי אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם(49).

יצויין בהקשר זה ששיטה זו, כנראה לא נתקבלה ע"י מרבית הפוסקים, בעיקר מפאת הקושי הרב לראות בצבור ,שותפות' ממש(50), אשר כל שותפיה מסמיכים את נציגם לעשות כל פעולה בשמם ואפלו לחבל בהם, לקנסם או להפסידם בכל דרך אחרת, כן מתגלים בשיטה זו קשיים לא מעטים הכרוכים בבעית השותפות עם רשעים – תוך ידיעה מראש על כך.
 
3. הזכאים לבחור ב,טובי-העיר' -
 
,ובלבד שיכוונו לשם שמים'(51).
,ובלבד שיכוונו לשם שמים' בבחירתם – זוהי נקודת המוצא בקביעת הזכאים לבחור. כשם שהנבחרים
חייבים לכוון שם שמים במעשיהם, לא כל שכן הבוחרים בהם. על כן לא די כי הבוחר יהא בעל-בית
המתגורר בעיר והמשלם מיסיו לקהלה. עליו להיות ירא-שמים; יצאו מכלל זה נכרים, פורקי עול מצוות
למיניהם, כופרים וכיו"ב.

ד. דין ,הכנסת' וחוקיה ע"פ בעלי ההלכה שבדור (52)

1. הסוברים כי אין לרוב חברי ,הכנסת' דין ,טובי-העיר' או כי רוב חוקי ,הכנסת' אינם תקפים מבחינה הלכתית.

פסק החזון איש ז"ל (53):- ,,...ואע"ג דליכא ביניהם דיין שידין עפ"י משפטי התורה ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסר האדם אינם רשאים לקבל עליהם חוקי עמים או לחוקק חוקים, שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו זה בכלל פשרה ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים הרי הם מחללים את התורה ועל זה נאמר אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות וכדאיתא בס' כ"ו.

ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט עפ"י חוקים בדויים ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל ואם יסכימו בני-העיר על זה אין בהסכמתם ממש ואם יכופו על זה, משפטם גזלנותא ועושק ומרימים יד בתורה משה".

ופסק הרש"ל הרב ב.צ.מ.ח. עוזיאל ז"ל ב-,משפטי-עוזיאל'(54):

,,א. נבחרי הציבור שנבחרו ע"י הציבור כולו בבחירות חוקיות וישרות מוסכמות ומקובלות לצבור הבוחרים כחם יפה לנהל את כל צרכי וענייני העיר והציבור ולתקן כטוב בעיניהם לטובת הקהלה ושלמותה אחרי הסכמת החכם החשוב הממונה ותקנותיהם הם בעלות תוקף חוקי כתקנות הנעשות ע"י ב"ד ומחייבות את כל הקהל להישמע ולקיים אותן...".

ולהלן:-

,,ד. ענייני הקהלה שהם דתיים בטבעם ומהותם כגון: חנוך, כשרות, משפטים ועבודת ה' בבתי הכנסיות ובתי המדרש מסורים רק לאלה שהם מומחים בהם".

ולהלן:-

,,... ולפיכך כל החלטות הציבור בענייני בחירת מנהליו ושליחיו צריכות להיות מבוססות על יסוד ההלכה הכתובה והמסורה שבישראל וכל תקנות שאינן כהלכה רשאי גם היחיד וכל שכן המעוט להתנגד להם ולהם שומעים שאמרו כהלכה".

ובספרו ,שערי-עוזיאל' פסק(55):- ,,גבאי-צדקה הם הממונים על כל ענייני צדקה של הציבור שנזכרו בפרק שלפני זה והם נבחרים ע"י הציבור ומאושרים או ממונים על ידי חבר עיר או בית דין שבעיר ונקראים פרנסי-הקהל לפי שנושאים את עול הצבור כולו...".

ונאם הרב י.א. הרצוג ז"ל(56):- ,,... אולם התקנות הן דבר המסור לחכמי-התורה המוסמכים, גדולי התורה וההוראה היודעים לשמור על הגבולות והתנאים ושלא יבואו לתקן שום תקנה אלא אם כן היא מוצדקת ומנומקת כדת וכדעת תורה".

ובמקום אחר כתב ראש הרבנים המנוח:- ,,... והיה חטאם של ישראל בימי שמואל שביקשו להם מלך שישפוט את כל הדינים מצד המלכות, כלומר לפי שיקול-הדעת בלי להזדקק לדיני התורה. אך לענין הנידון בקשר למדינה היהודית שהדבר נוגע להכשרת עדים ודיינים פסולים ופסולים למיניהם מאין היסוד לומר שמכל הקושי הזה נחלץ כמו שהתבטא הגאון ר' חיים עוזר ז"ל על דין המלכות הרי אין זה מן המדה כלל שא"כ בטלו דיני התורה גם בענייני ממונות..."(57).

ויבדל לחיים הרש"ל הרב י. נסים בהשיבו לשאלה שנשאל אם ממנים נשוי-נכרית לפרנסות על הציבור, פוסק(58):- ,,... הוראת לדעת שההלכה הרווחת היא בפוסקים שאין ממנים על עסקי ציבור אלא אנשים מנוקים מכל אשמה ורשע יראים ושלמים במדות ובדעות... ועוד הנבחרים עצמם אסור להם להסכים להושיב ביניהם מהדומים להם".

וכותב האב"ד י. א. ולדנברג ב,,הלכות-מדינה''(59):- ,,... לכן הכרחי הדבר שהכח השלטוני המועמד בראש המדינה לעשות בארץ להנהיג דיני המדינה בין יושביה יהא מורכב מחבר אנשים שומרי מצוות ה' וחוקותיו, ההולכים בתום עם ה' וישרים בלבותם...".

ובמקום אחר כותב(60): ,,... והנה לכאורה יש להחליט בפשיטות לאסור להשתתף ולעבוד יחד במחיצה אחת עם כאלה הכופרים באמונת ה' ובקדושת התורה שבכתב ובע"פ... יש בזה משום איסור על תתחבר לרשע".

ולהלן:- ,,... עכ"פ לפי כל הנ"ל נראה לפענ"ד דאם מביני דבר ויודעי בינה לעיתים חושבים ומשערים בנפשם עפ"י עומק הבנתם אחרי שיקולים מרובים בכובד ראש הראוי שבהשתתפות יחד יכולים להביא יותר תועלת ממה שיתבדלו מהם, בכל כגון דא אין לפענ"ד בהשתתפות אתם עבירה של אל תתחבר לרשע או של שותפים לדבר עבירה, דמכיון שבדרכי ההליכות וגם בגישה לדון העניינים, מובדלים הם מהם כרחוק מזרח ממערב ולא דרכיהם דרכם ומבליטים דבר זה בפומביות רבה מעל בימת הכנסת, א"כ אין ההשתתפות בהנהגת המדינה בכל העניינים שאינם פוגעים בדת(62), נחשבת בהתחברות עם רשעים...".

והרב דמתא ש. ב. ורנר, כותב במאמרו ,משפטים לצורך השעה':- ,,... אולם יש לציין כי גם למלך לא ניתנה הסמכות הזאת אלא כשהוא מתנהג על פי התורה, וכן מפורש ברמב"ם בהל' מלכים פ"א ה"ח... והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצווה, ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצוות מלכות נוהגות בו'... ואם במלך ישראל אמרו תנאי זה, ברור שגם למועצת המדינה הזמנית אף שיש להם סמכות כמלך, אך ורק אם הם הולכים בדרך התורה והמצווה ונלחמים מלחמות ה'"(63).

והרב ש. טנביצקי מסכם את מאמרו: ,דינא דמלכותא בישראל ובעמים' באלו המילים(64):- ,,...ולכן אם המלך או הגוף הנבחר במקומו אינו מכוון מעשיו לשם שמים אז גם הרמב"ם מודה להרן שבמקום שכל ישראל שותפין ואין זה המקום שלו... אין בכוחו לשלוט על העם בחוקיו ובתקנותיו".

והרב ישראל קולודנר כותב במאמרו: ,סמכות המלכות במדינת ישראל' (התורה והמדינה ח"א ע' מ"ב):- ,,...אולם נראה שכ"ז ל"ש אלא כשראו צורך לתקן לשם תיקון המדינה ואזרחיה אבל אם עיקר התקנות הוא משום דלא ניחא להו בד"ו, ובוחרים במשפטי העמים ותקנותיהם בזה אינם דינם דין ב"ד כלל".

ובעוז רב מדגיש הרב י. סגל במאמרו ,על המשפט החילוני בארץ"(65):- ,,... ומעתה כל האנשים מישראל השופטים לפי חוק נכרי יש בזה ג"כ משום חילול השם וכפירה בתורה ומשפטיה כמקור הצדק והברכה...".

ולהלן:-

,,מסקנת הדברים, כל הנשפט בפני עכו"ם וכן בפני ישראל השופטים עפ"י חוקי עכו"ם הרי זה פגע גמור ובוזה חוקי תוה"ק ומייקר חוקי העכו"ם וחייב על נזקים שגרם לחבירו ע"ז ואין שום שייכות לעניינים אלו לדינא דמלכותא דינא"(66).

אם נבחן את ,הכנסת' ואת חוקיה לאור דבריהם של בעלי-ההלכה שצוטטו לעיל, הרי המסקנות הנובעות מהם תהיינה לע"ד כדלהלן:-

1. הואיל ורוב חברי ,הכנסת' הינו פורק-עול מצוות וחלק מהם הינו אף כופר(67), מומר להכעיס ונכרי, לכן בחירתם, מאחר וגם לא אושרה ע"י חכמי המדינה, אינה תקפה(58-60,54-55).

2. הואיל וחוקי הכנסת – בדיני ממונות במיוחד – אינם אלא המרת משפט התורה במשפט העכו"ם ומאחר וגם לא אושרו ע"י חכמי המדינה, הרי שאינם תקפים ואין להתדיין על פיהם(65,56-57,53).

3. הואיל ורוב חברי הכנסת בעבודת החקיקה אינם מכוונים דעתם לשם שמים, אינם הולכים בדרך התורה ואינם נלחמים מלחמות ה' – לכן חוקיהם אינם תקפים (59-60,63-64).

4. גם על המינויים לתפקידי שיפוט ומינהל ועל עבודתם יחולו הכללים דלעיל.

5. למרות העדר התוקף ההלכתי כנ"ל אין בהשתתפות בעבודת החקיקה משום עבירה על איסור התחברות לרשעים ובתנאי כי:-

א. ההשתתפות לא תהא בעניינים הפוגעים במשפטי-התורה.

ב. יש להניח שההשתתפות תגרום להגדיל תורה ולהאדירה.

ג.שהמשתתפים יבליטו במעשיהם את הסתייגותם וריחוקם משותפיהם.

2. הסוברים כי לחברי הכנסת יש דין,טובי-העיר' וכי רוב חוקיהם תקפים מבחינה הלכתית.

הראי"ה קוק ז"ל בספרו ,משפט כהן' כותב(69):- ,,... דנראין הדברים שבזמן שאין מלך כיוון שמשפטי המלוכה הם מה שנוגע למצב הכללי של האומה חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו לעניין כמה משפטי המלוכה וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל וכו' דלענין משפט המלוכה מה שנוגע להנהגת הכלל ודאי גם שופטים מוסמכים, ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים וכ' אבל כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון ממלכתי ע"פ דעת הכלל ודעת ב"ד ודאי עומד הוא במקום המלך לענין משפטי המלוכה הנוגעים להנהגת הכלל".

על דבריו אלו של הרב סומכים רוב מכשירי הכנסת וחוקיה בהתעלמם או בדחותם במפורש או מכללא את התנאי הנדרש ע"י הרב לפיו על מינויי מנהיגי האומה להיות לא רק על דעת הכלל אלא גם על דעת בית-דין.

ואלו דברי האב"ד הרב עובדיה הדאיה במאמרו:- האם יש למדינה-ישראל דינא דמלכותא(70):- ,,...אלא לענין התנאי דצריך להיות בהסכמת חכם העיר לכאורה. חסר בני"ד, דמעולם לא נמלכים בחכם העיר.

ב) אמנם נראה מאחר דגם חכם-העיר הוא אחד מהבוחרים הרי כאילו מתחלה הסכימה דעתו עמהם לכל אשר יעשו לטובת העיר, כל שאינו מתנגד לדין תורה... ועוד אני אומר דלפי האמור בתחילת דברינו שבית הנבחרים שלנו מתיחס ביחס ממלכה הרי לא מצינו במלך ישראל שצריך להמלך עם חכם העיר".

והרב דמתא ש. ישראלי, כותב במאמרו ,סמכות הנשיא ומוסדות ממשל נבחרים בישראל'(71):- ,,...מעתה יוצא שכל המינויים, הממלכתיים שיעשו בישראל בדרך של בחירות שבהם יכריע רוב העם יהא להם תוקף וסמכות ומסתבר לפענ"ד שכשם שיכולים למנות איש אחד כראש ושופט כמו"כ אפשר למנות מועצה שביחד יהיו לה הסמכויות הללו".

ובמאמרו:,תוקף משפטי המלוכה בימינו'(72), כותב:- ,,יג. הנה כי כן נפשט הספק שהתחלנו בו את בירורנו, שכל הסמכות שמוצאים במלך בין בענייני ממונות בין בענייני נפשות עיקרה תלויה בהסכמת העם שמינוהו על עצמם בסמכויות אלו.

סמכויות אלה, כיוון שכל עיקרם מהסכמת העם יכולות להינתן גם לממשלה ולנשיא ואין לסמכויות אלו שום גבולות מוגדרים רק שיהא בהם משום תיקון העולם, וכל עוד הם פועלים בגבולות הסמכות שנמסרה להם דינם דין ותקנתם תקנה בין מה שנוגע לממונות ובין מה שנוגע לענייני נפשות".

וביחס למתן שררה לנכרים כותב במאמרו:,מעמד הנכרי במדינה ישראל לאור התורה'(73):

,,ח. והנראה שיש לדון בנבחרים ע"ד הבחירות הנהוגות במדינה שהיא בחירה לזמן מסויים ואין הבנים יורשים זכות אבות שאין כאן לגמרי מובן שררה שהתורה דנה עליה... ואינם אלא באי כח הציבור ושליחיו לפעול מה שצריך לטובת הציבור... ומכיון שהינם שליחים אין כאן גדר שררה כלל כי מכח המשלחים הם יונקים את כחם ואין כאן שררה שהציבור שורר על עצמו ומגביל עצמו לטובתו ע"י שלוחיו שמסר להם יפוי כח זה".

והרב דמתא נ. צ. פרידמן כותב במאמרו: ,סמכויותיה של ממשלת מדינת-ישראל'(74):-

"הסמכות הניתנת למלך ולנשיא או לסנהדרין – או לשרי הממשלה במשטר שלנו – לחוקק חוקים לקיום הסדר במדינה היא מוגבלת. אפשר לחוקק חוקים שלא נמצאים בתורה, אבל אין להם הכח לחוקק חוקים העומדים בניגוד לתורה".

ובמאמרו: ,סמכויות הרשויות המוניציפאליות לאור ההלכה', כותב(75):- ,, הרשויות המקומיות באמצעות נציגיהן שנבחרו ע"י רוב הציבור, רשאיות לקבל החלטות בדברים הנוגעים לטובת תושבי המקום, צרכי וסדרי חייהם ואינם נוגדים את דיני התורה ומנהגי ישראל המקובלים מדור דור והן רשאיות להעניש את העובר עליהן ולאחוז באמצעים הדרושים לביצוע החלטות אלו".

ולהלן:- ,,ומחולקות הדעות במקום שיש חכם בעיר הממונה על הציבור לתקן מעשיהם, אם יש צורך בהסכמתו כפי שצדדנו בדעת ר' גרשום אין הענין נוגע אלא לביצוע הקנס אבל לא לעצם הטלתו וחכם בעיר שלא נתמנה על הציבור אין שאלת חוות דעתו מעכבת כלל".

והרב משולם גינזבורג, בספרו ,משפטים לישראל' כותב(76):- ,,...חברי הכנסת כטובי העיר... ואף אם נמצא אי אילו בין הנבחרים שאינם חרדים לדבר ה' אין הצטרפותם גורם פסול לכל הוועד הואיל ורבים מהם דתיים בהחלט ורבים בתוכם הם נותנים כבוד לכל קדשי ב"י".

אם נבחן את ,הכנסת' ואת חוקיה לאור דבריהם של בעלי ההלכה הנ"ל הרי המסקנות הנובעות מהם תהיינה לע"ד כדלהלן:-

1. הואיל וחברי הכנסת נבחרו ע"י מרבית תושבי המדינה הרי בחירתם תקפה ודינם כדין ,טובי-העיר' – ואם נכרים הם – כשלוחים – גם אם לא הסכימו עליהם חכמי המדינה(73),(72),(70).

2. לגבי סמכות החקיקה שלוש הן הדעות:-

א. אין גבולות על החקיקה, שהינה בכל עת תקפה אף ללא הסכמת חכמי המדינה(72),(70).

ב. רק חקיקה הנוגדת במפורש דין תורה הינה בלתי תקפה(77).

ג. רק חקיקה העוסקת בשטחים שלא נידונו בהלכה הינה תקפה. כגון זו העוסקת בדיני טייס

או במסילות ברזל או אפילו אולי בחברות בערבון מוגבל. אך חקיקה העוסקת בכשרות

משפטית, באפוטרופסות בירושה ואפילו כנראה, בדיני מכר ושכירות לא תהא תקפה

(74-75 ).

3. גם על המינויים לתפקידי שיפוט ומינהל ועל עבודתם יחולו הכללים דלעיל.

ה. סיכום – הלהמשיך בהשתתפות?

העולה מכל המקובץ לעיל הוא, כי על פי דעת רוב גדולי הפוסקים בעבר ובדור הזה, תוך הסתכלות בתולדות עם ישראל עד כה, ומבלי שאתיימר לפסוק הלכה אין כנראה לרוב חברי הכנסת דין ,טובי-העיר' – הן ע"פ השיטה הרואה בהם כעין דיינים והן ע"פ השיטה הרואה בהם כעין מלכים – ומכל מקום אין לרוב חוקיהם ולמוסדות המינהליים והשיפוטיים שהוקמו על פיהם, תוקף הלכתי מחייב.

השאלה ב,,ה''' הידיעה היא, אם אין בהשתתפות בעבודה החקיקה ובהזדקקות למוסדות הנ"ל משום עבירה.

אם אין כמעט חולק שבהזדקקות לבתי המשפט החילוניים – מבלי לקבל לפני כן את היתר בית הדין – יש משום עבירה, הרי חלוקות הדעות בדבר ההשתתפות בעבודת החקיקה והמינהל.

כמצוטט לעיל יש רבנים המתירים השתתפות זו. אך גם אם נניח שמיצגם הרב י.א. ולדנברג משקף בכך את עמדת ההלכה, עדיין ספק רב הוא אם מנהיגי המפלגות הדתיות המשתמשים יום יום בהיתר זה, ממלאים אחר התנאים להפעלתו כמפורט במשנת המתירים.

יתכן על כן, שיש לשקול מחדש, אם בנסיבות הנ"ל. קיים עדיין צידוק הלכתי להמשך ההשתתפות(78).

חלק ב'

תשובה לבר פלוגתא

(ר' אליצור דיבון, ,,פסק הלכה'' ו,,דעת-תורה'' ,,דעות'' כ"ב, עמ' 26)

במאמרו (גליון כ"א) שאלתי אם יש לראות, ב,,כנסת'' את המוסד הידוע בהלכה כז' טובי העיר ואם מותר – במקרה של תשובה שלילית – להשתתף במוסד זה או להזדקק לחוקים ולמוסדות המינהליים השיפוטיים שהוקמו על פי דברו.

לאחר שהתרעתי על שתיקתם המביכה של רוב גדולי ההלכה שבדור, הגעתי לכלל מסקנה (בס' ה'' – סיכום) כי ,,אין כנראה לרוב חברי הכנסת דין טובי עיר... ומכל מקום אין לרוב חוקיהם ולמוסדות המינהליים והשיפוטיים שהוקמו על פיהם תוקף הלכתי מחייב''.

ידידי אליצור דיבון מעלה נגדי את הטענות הבאות:-

א. אין זה נכון כי ,,גדולי ההלכה שבדור... נמנעו עד כה רובם ככולם מלקבוע את עמדת ההלכה'' והראיה: המציאות ההפוכה המתבטאת במאמרי גופו, בצטטין מגדולי-תורה שבדור, אשר הוא רצוף בהם.

ב. המושג ,,גדולי ההלכה שבדור'' שאני משתמש בו במאמרי כמובן מאליו אינו בהיר כל עיקר וכנראה כוונתי לחברים המרכיבים את: בית הדין הרבני הגדול לערעורים, מועצת הרבנות הראשית ומועצת גדולי התורה.

ג. שלושת המוסדות התורניים הנ"ל הביעו את דעתם לחיוב בשאלות שהוצגו על ידי אך בין כך ובין כך עמדתם הינה ,,דעת-תורה'' אשר אינה מחייבת כ,,פסק הלכה'', כי ,,כל שאלה המופנית למרא דאתרא הלכה למעשה תשובתו לה היא פסק-הלכה ואילו דעתם של גדולי התורה וחכמיה בעניינים צבוריים ומדיניים המנסרים בחלל עולמו של הדור, יכנסו למסגרת רחבה הרבה יותר. עמדתם של גדולי התורה ביחס למדינת ישראל ולמשטרה החילוני, לכנסת ולחוקיה, עניין של ,,דעת-תורה'' הוא..." (ר' שם עמ' 26 טור ב).

ד. מוטב היה אילו כל המרץ והכשרון האובדים כיום בבקורת ובהתפלספות עקרה – שלי ושל חברי – היו מוקדשים למאבק על דמותם של מוסדות המדינה בדרך הדמוקרטית היחידה הפתוחה לשם כך.

אשיב בקצרה לארבע הטענות כדלהלן:-

א. אין ספק כי רוב בעלי ההלכה בדורנו לא הביעו את דעתם בשאלות שהוצגו. ראשי ישיבות, דיינים ומרי דאתרא, רובם ככולם, נמנעו במכוון מלנקוט עמדה. אנשי ההלכה שצוטטו על ידי, מהווים מיעוט קטן בקרב תופשי התורה בארץ, מה גם שרק מתי-מעט מתוכם התייחסו ישירות לשאלות.

ב. כל דור וגדולי הלכה שבו. ,,גדולי הלכה שבדור'' הרי אלו אותם בעלי הלכה המכונים כך ע"י רוב תופשי התורה שתורתם היא אומנותם. על כן, ברור הוא שלא התכוונתי במושג ,,גדולי הלכה שבדור'' רק לחברי שלושת המוסדות התורניים הנ"ל.

ג. רוב חברי שלושת המוסדות הללו לא הביעו את דעתם לחיוב בשאלות שהוצגו. רוב זה גם לא הביע את דעתו לשלילה בהן.

הנכון הוא כי מועצת הרבנות הראשית מאז הקמת המדינה שתקה ולא התייחסה לשאלות אלו, לעשרות ולמאות כמותן, אשר עיקרן: המותרת ההשתתפות או ההתחברות עם ,,רשעים'' ו,,תינוקות שנשבו לבין הגויים'' בכל צורה שהיא?

הנכון הוא כי, מועצת הרבנות הראשית רבניים – ובכללם בית הדין הרבני הגדול לערעורים – עסקו והועסקו בשאלות נישואין וגירושין בעיקר ולהסיק מכך – כלשון הטוען נגדי – כי עיסוקם זה – כדיינים המתמנים ע"י ,,הכנסת'' ופועלים על פי חוקיה – הביעו את דעתם לחיוב בשאלות המוצגות לעיל, זוהי מסקנה מרחיקת לכת למדי.

הנכון הוא, כי חברי מועצת גדולי התורה אף הם נמנעו במכוון – מטעמים היפים להם – מלקבוע עמדה ברורה בשאלות שהוצגו.

אולם גם נכון הוא כי אילו חברי מוסדות אלו ויתר גדולי ההלכה שבדור היו קובעים את עמדתם לגבי השאלות הנידונות, לא היתה זאת ,,דעת-תורה'', כלשון מתנגדי, אלא ,,פסק-הלכה'' מחייב – קרי: ,,עמדת ההלכה"(*).

ד. קריאה להקדיש את המרץ והכשרון ל,,מאבק על דמותם של מוסדות המדינה בדרך הדמוקרטית היחידה הפתוחה לשם כך'' הינה הזמנה, להצטרף לאחת מהמפלגות הדתיות אשר בדרכיהן כיום:-

1. שולטות מחד ברוב תופשי-התורה שבארצנו ומתעלמות מאידך מקול ההלכה המושמע ע"י אותם יחידים שצוטטו במאמרי.

2. מחללות שם שמים בדבקותן בתככי רעותיהן החילוניות.

3. מונעות כל אפשרות של שנוי ע"י חסימת הדרך למנהיגות בפני אותם כוחות חדשים וצעירים אשר סיסמתם היא – ולא מן השפה ולחוץ בלבד – השלטת התורה בחיי הפרט ובחיי הכלל כאחד, ביושר ובכנות.

 

(1) ר' יוסיפוס:,קדמוניות היהודים', ספר ד' ח' י"ד סע' 214, ע' 130. כן ר' ג. אלון: תולדות היהודים באי"י בתקופת המשנה והתלמוד (הוצאת "הקבוץ המאוחד") ח"א עמ' 107 ואילך.

(2) ירושלמי: ,,ג' מבית הכנסת כבית הכנסת ושבעה מבני העי עיר''. ר' ג. אלון שם בע' 109, לפיו מתמנים בעיר ,,חמשה דיינים קבועים ונוספים עליהם שני סופרים והרי זה שבעה, אך מכל מקום לא היה המספר שבעה ננוהג קבוע ומחייב בכל מקום ובכל זמן". ור' סנהדרין ג.

(3) דרך כלל משמעם במסורת התנאים והאמוראים: חכמי התורה סמוכים או ממונים. ר' אלון שם ע' 110.

(4) א. גולאק בספרו ,יסודי המשפט העברי' חולק על כך וסובר כי לשבה טובי העיר לא היה תפקיד שיפוטי כלל והיו משמשים רק כפרנסי ציבור העוסקים בצרכי הצבור ובצדקה. ר' מגילה כ"א, תוספתא שם.

(5) ר' ג אלון שם בע' 111 ואילך.

(6) ר' גץ אלון שם ע' 113.

(7) ר' משה פרנק: "קהלות אשכנז ובתי דיניהן מהמאה הי"ב עד סוף המאה הט"ו, דביר תרצ"ח.

(8) קידש את השם בשנ ת תתנ"ו.

(9) לעיתים י"ב בשנה – פרנס לכל חודש. ר' פרנק ע' 6.

(10) תופעה זו לא היתה נחלת גולת ספרד על גלותה.

(11) ראוי לציין, שלרוב נמנו חכמי-התורה על מעמד האמידים.

(12) ר' יעקב כ"ץ: מסורת ומשבר – החברה היהודית במוצאי ימי הביניים. מוסד ביאליק תשי"ח, ע' 95 ואילך.

(13) משלשה ועד ששה במספר ולפעמים אף יותר.

(14) ר' כ"ץ שם ע' 103.

(15) שם בע' 109.

(16) שם בע' 99.

(17) שו"ת הרא"ם ס' נ"ג וכן ר' ס' נ"ז.

(18) מס' ראש השנה כה:

(19) בבא-בתרא פא.

(20) בד"כ: ,שלשה מבית-הכנסת כבני הכנסת ושבעה מבני העיר כבני העיר'.

(21) שו"ע חו"מ ס' ל"ז סע' כ"ב.

(22) שו"ת המבי"ט ח"א ס' פ"ד: ור' שו"ת התשב"ץ ח"ג ס' ש"ט: ור' ,תרומת הדשן' ס' רי"ד.

(23) יש פוסקים הנוקטים בשתים או אף בשלול השיטות.

(24) ר' גיטין לו: יבמות פט: שקלים ג. וכן מאמרו של הרב מ.מ.נריה - ,תקנות ב"ד ותקנות צבור' (,התורה והמדינה' ח"א ע' ג'). בדין ,הפקר ב"ד הפקר' קיימת מחלוקת מפורסמת בין רבינו תם והרמב"ם מחד לבין הראבי"ה והרמב"ן מאידך, אם כל בית דין מוסמך להפקיר ממון או רק בית דין חשוב ותקיף כבית דינם של ר' אמי ור' ארסי.ץ ר' שו"ת הריב"ש ס' שצ"ט. במאמרו הנ"ל עומד רב מ.צ. נריה בין היתר, על ההבחנה שבדין הפקר ב"ד הפקר בין אם הינו ל,מגדר מלתא' כהוראת שעה ובין כתקנה לדורות (כפרוזבול). ור' המרדכי ס' ת"פ.

(25) דין זה מופעל, בתנאי שיש צורך להגן על עם ישראל הגנה פיזית או למנע פריקת עול מצוות יתרה או כדי למנע כי שם השם יתחלל בקרב הגויים. ר' מאמרי ,דין מוות' שלא בפני הבית ,דעות' י"ט ע' 12.

(26) חו"מ ס' ב' סע' ב.

(27) ,שהמחום ב"ד עליהם' – שבני העיר קבלו אותם על עצמם כבית דין או שבית הדין שבעיר אישר את מינוים כ,טובי-העיר'.

(28) שם ס' ב'.

(29) ר' מאמרו של ד"ר זאב פלק – לבירור התפישה הקונסטיטוציונית היהודית בראשית ימי הביניים. סיני כ"ז פד-פח בע' פח':- ,,אידיאולוגיה זו של אי חוקיות החידוש פותחה על ידי רבינו יעקב תם גם בשאלה אחרת. הדעה המקובלת באותו זמן היתה שכל קהלה וקהלה הינה היורשת החוקית של הסמכויות המלאות שהיו בעבר בידי הסנהדרין...".

(30) שו"ת ח"ס, אה"ע ח"א ס' ק"ח, ור' מהר"י טוב-עלם בשו"ת מהר"ם ב"ב ס' תתקמ"ו ור' שו"ת מהר"ם אלשיך ס' נ"ט.

(31) עזרא פרק י' 8 – בו נקבע משפט החרם כחלק מסמכויות עזרא ושריו – כסמכויות מלך.

(32) כ"ב נ"ד. יש אמנם מהראשונים הסוברים כי דוקא במלכי עכו"ם אמר שמואל דד"ד ,,מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי-ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה'' (ר' ר"ן לנדרים כ"ח). אך ההלכה היא כנראה, שגם במלכי ישראל דד"ד.

(33) ר"ן דרשה י"א.

(34) ר' ,משפט-החרם', שו"ת המיוחסות לרמב"ן ס' ר"פ וכן ס' רפ"ח.

(35) שו"ת הרשב"א ח"ד ס' רצ"ו וכן ח"ז ס' מ"ד וע"ש ס' קמ"ז.

(36) שו"ת הרשב"א ח"ד ס' קפ"ה.

(37) שו"ת הרשב"א ח"א ס' תרל"ח.

(38) רמב"ם הל' מלכים פ"א הל' ז'.

(39) רמב"ם הל' מלכים פ"א הל' ח'.

(40) רמב"ם הל' מלכים פ"א הל' ד'.

(41) שו"ע, חו"מ, ס' רל"א סע' כח.

(42) שו"ע, חו"מ, ס' שס"ט סע' י"א בשם הרשב"א.

(43) דרושי יום טוב, פרק רביעי.

(44) זוהי עמדת רוב הפוסקים.

(45) שיטה זו אינה נפוצה בין הפוסקים.

(46) שו"ת המהר"ם שיק, חו"מ ס' י"ט.

(47) ס' תקע"ג.

(48) ר' שו"ע חו"מ ס' קפ"ב, סע' א.

(49) ר' שו"ע חו"מ ס' קפ"ח, סע' א.

(50) ר' שו"ע חו"מ ס' ח' סע' א'.

(51) ר' הלבוש ס' ח' סע' א'.

(52) כולל פוסקי דור ,המדינה שבדרך' שכבר נפטרו. יצויין כי לגבי אף אחד מבין פוסקי הדור לא נתקבלה הסכמה כללית, כי יש לראות בו את ,גדול-הדור'.

(53) מס' סנהדרין ס' ט"ו בע' מ"ו.

(54) ח"ג, חו"מ, ע' כ"ה. ר' ע' כ"ו-כ"ז.

(55) ח"א, ע' פ'.

(56) במסגרת, הועידה העולמית הי"ח של המזרחי.

(57) ,התורה והמדינה' – במה לבירורי הלכה בענייני המדינה בישראל בעריכת הרב ש. ישראלי. ר' ה"ו ע' י"ג - ,המשפט במדינה היהודית'. אך, לגבי דיני נפשות מוצא המחבר הצדקה לדונם מדין מלכות ותיקון העולם.

(58) ,,פרדס'', תשי"ז, חוברת ח' ע' 4.

(59) ,,הלכות מדינה'' – זהו החבור ההלכתי המקיף היחידי העוסק בבעיית ההלכה במדינה וישר כחו של המחבר על יזמתו. ר' ח"ג, ע' ה'.

(60) ח"א ע' רס"ה.

(61) שם, ח"ג ע' ק"ד. ור' הערותיו של שמעון ראפ על ,הסתגרות או השתתפות' בגליון זה.

(62) ומהו ,ענין שאינו פוגע בדת'? זהו מ"מ מושג מעורפל שהרי ניתן לומר מחד כי כמעט כל חוק פוגע בדת ומאידך כמעט אף חוק אינו פוגע בדת ישירות.

(63) התורה והמדינה, ח"ג ע' מ"ה שם בע' נ"א ואילך. אף המחבר כהרב א הרצוג, מעניק סמכות למנהיגים להרוג מורדין ורוצחין אף אם אין הולכים בדרך התורה והמצווה.

(64) התורה והמדינה, ח"א ע' כ"ז שם בע' מ"א.

(65) התורה והמדינה, ח"ג ע' ע"ד שם בע' ע"ו.

(66) ואם מסרב אחד הצדדים להתדיין, יקבל הצד השני היתר מב"ד להתדיין בפני הערכאות.

(67) אפילו לדעת הראשונים ש,יפתח בדורו כשמואל בדורו' אין לשכח כי אפילו יפתח ,הקל שבקלים' האמין בה' ולא כן חלק נכבד מחברי-הכנסת.

(69) ס' קמ"ד.

(70) התורה והמדינה, ח"ט ע' ל"ו שם בע' מ"ד.

(71) התורה והמדינה, ח"א ע' ס"ז שם בע' ע"ז.

(72) התורה והמדינה, ח"ב ע' פ"ה שם בע' פ"ח.

(73) התורה והמדינה, ח"ג ע' צ"ו שם בע' קי"ט.

(74) התורה והמדינה, ח"א ע' מ"ו שם בע' מ"ח.

(75) התורה והמדינה, ח"ו ע' ס"ג שם בע' ע"א.

(76) בע' נ"ח שם. אם כי המחבר תומך את ההכשר גם באופי הזמני של משרת חברי-הכנסת, הרי כל דבריו נשענים על מציאות דמיונית כגון העובדה שרק אי-אלו מבין הנבחרים אינם דתיים או כי רבים מבין חברי הכנסת הם דתיים בהחלט וכיו"ב.

(77) כגון: חוק שיווי זכויות האשה תשי"א-1951. שעקר ממשפט המדינה את מוסד נכסי מלוג. ר' בג"צ 202/57 סידס נ.סידס, פס"ד י"ב ע' 1528 וכן ע"א 313/59 בלבן נ. בלבן, פס"ד י"ד ע' 285. ור' מאמרי: מקומו של המשפט העברי במשפט המדינה ,דעות' ט' ע' 24.

(78) יודגש שאי-ההשתתפות אין פרושה הסתגרות. פרוש זה ניתן בחוברת זו ע"י ידידי שמעון ראפ וע"י אחינו בני העדה החרדית וזוהי טעותם. (ר' מאמרי ,יחסנו לחילוניים – הסתגרות או התקרבות' ,דעות' ט"ז ע' 3 ואילך).

(*) (ר' הדיונים ההלכתיים) – להבדיל קריאות בנוסח כרזות מועצת גדולי התורה - ,,תורה והמדינה'' ח"א: ח"ג עמ' ע"ד וק"ד: ח"ו עמ' י"ג וכן ,,הלכות מדינה'' להרב י.א. ולדנברג).

 

 

עוד בנושא