מקומה של הדת במדינה

כמעט בכל חודש קורים מקרים המביאים לידי התחדשות הוכוח על היחסים בין דת ומדינה בישראל, אגב החרפת נימת המאבק מהצדדים המנוגדים וערפול מושגי היסוד בדיון זה. משום כך מן הראוי לנסות ולהבהירם ללא קשר ישיר עם בעיה מסוימת הנדונה בצבור.

אין להתעלם מהעובדה שהדת והמדינה לא היוו שני שטחים נפרדים בישראל. המלך והכהן, למשל, או הזקנים והנביאים ייצגו תפקידים אמנם שונים, שדרך כלל לא היו צריכים להיות מרוכזים בידי אדם אחד או בידי רשות אחת, אך הם פעלו במסגרת אחת. זה היה בניגוד לנצרות, אשר בה עמדו שתי רשויות מנוגדות זו מול זו תוך תביעת העליונות מצד הכנסיה – לפי הגירסה הקתולית, ואילו בכנסיה הביצנטינית והרוסית הזדהו המדינה והדת לגמרי. הפרוטסטנטים מסוגו של לותר שוב הפרידו לגמרי בין שתיהן, בשעה שחסידי קלוין הגיעו לידי פתרונות הקרובים לגישה היהודית.

גישה יהודית זו מסתברת בתביעתה להגשים את צוויה בכל תחומי חיי הצבור, לפיה אין הדת מסתגרת בלב או בחיי הפרט, אלא צריכה למצוא את ביטויה המחייב בצבור, כשם שלא יתכן קיום מצוה בצבור בלי הענות בלב האדם. אין זה אומר שלא היה מתח בין הרשות החילונית והדתית, אך המאבק לא היה בין שתי רשויות זרות ונפרדות, אלא בין הנטיה לאוטונומיה מצד כל רשות (הפוליטית והדתית כאחת) לבין התביעה האלוקית, כפי שהוצגה כרגיל ע"י הנביא נגד המלך והזקנים, ולעתים אף נגד הכהנים או נביאי השקר.

בדרך כלל מתעלמים המתווכחים בדיון זה מהעובדה שתביעה זו לבסס את הצבור על צווי התורה לא נתגשמה מעולם. לפי עדות המקרא היו חיי העם ושכבות המנהיגות בתקופת הבית הראשון בדרך כלל רחוקים ביותר מקיום מצוות התורה וגם מהבנתן וידיעתן, שהיתה כנראה נחלת חוגים מצומצמים מאד, הדוגלים לדבר ה', הנביאים, היו מבודדים ולא מובנים בדרך כלל בצבור. גם תקופת הבית השני היתה רחוקה מלהתבסס על חיי התורה, אך עתה הוצאה הדת מבדידותה ומהסתגרותה, ובתקופה זו התנהל מאבק בין זרמים שונים בצבור על מקומה של הדת, פירושה והגדרת היקף סמכותה בצבור. דוקא משום ששאפו להחדיר את התורה וצוויה לתחומים שונים של החיים המשתנים, היו המנהיגים הרוחניים של הצבור, הסופרים, התנאים ואחר כך הגאונים ערים למיוחד שבכל תקופה ובטאו אותו בהלכות ובתקנות.

בתקופתנו הסתבכה בעיה זו, באשר מדינה המודרנית הרחיבה את תפקידיה במידה ניכרת לגבי תקופות קודמות, ההמונים התרחקו מן הדת בכללה ומן הדת היהודית בפרט בדורות האחרונים ובמיוחד בארצנו. הגיעו אמנם המוני עולים נאמנים למסורת, בפרט מארצות נחשלות, אך דתיותם התמימה לעתים בטלה את עצמה – במיוחד בדור השני – בפני משבי הרוח של החברה המודרנית. בהתאם לשינויים אלו קיבל המושג ההלכתי ,,רשות הרבים'' משמעות חדשה. בשעה שמקודם התיחסו אל החריגה מהמסגרת האחידה כאל עבירה חמורה (המחלל שבת או דו' בפרהסיה לא עלה לתורה וכו'), הרי בימינו אבדה משמעות זו למושג זה עם שינוי הנתונים במציאות, כי הרי רשות הרבים נקבעת היום ע"י גורמים חילוניים בעיקר. (השווה את הכרעת פרו' ד. הופמן בנידון זה בספרו ,,מלמד להועיל'').

אך גם הדת היהודית ומוסדותיה – בניגוד לנטיה אצל דתות אחרות כיום – התרחקו מכל התעסקות רצינית בבעיות המדינה והחברה, וויתרו על ההשפעה עליהן וע"י כך עוד הרחיבו את הקרע כלפי הצבור הלא דתי. בניגוד למהותה של היהדות הסתגרו והתרכזו ברובם בשמירה והגנה על תחומים מסוימים החשובים כשלעצמם, כמו שבת, כשרות וחינוך – כפי שמקובל היה בחו"ל. לעתים עשו זאת תוך ההנחה שלפתרון הבעיות האחרות ידאגו הלא דתיים ממילא, ואילו לתחומים הנזכרים אין דואגים בלעדם. יש גם להתחשב בעובדה שחופש הפרט, במיוחד בתחום הדתי, נהפך לעיקרון יסוד בחברה המודרנית, בניגוד לתקופות קודמות.

המדינה מצדה בתור שכזו הגבירה באופן מכריע את החילוניות, היא הוקמה ומתנהלת בהתאם לחוקיותה לא6 יחס לערכים יהודיים, גם אם נשמרים טכסים מסוימים ושבת וחגי ישראל מקוימים כימי מנוחה רשמיים, וגם אם משלמים מס שפתיים ל,,צור ישראל''. הדת היהודית ונציגיה חורגים מהמסגרת הכללית במידה מסוימת, כי בדרך כלל – כך נראה הדבר לאזרח הממוצע – נתקלים בה בעת הטלת איסור או כשעורכים טכס רשמי, אך אינם רואים בה גורם מעצב מלכתחילה תחום מסוים במדינה או בחברה. דוגמא בולטת לכך משמש המצב ב-צ.ה.ל. יותר אולי מאשר בתחומים אחרים במדינה – כך מכריזים עכ"פ ראשי המוסדות המוסמכים – שולטת התורה בצבא, ז"א נשמרים באופן רשמי דיני כשרות וחגי ישראל. מרבים בטכסים דתיים, במפגנים של ,,התעוררות'' ונושאים בהם את הספר התורה – לעתים על כדוני רובים – אולם אין בכך משום השפעה דתית, למרות רצונם של הרבנים הצבאיים העולים בפעילותם ובערנותם על מנהיגי דת אחרים. אך ערכי רוח, במידה שמתגלים בצה"ל, והאוירה בחיי יום-יום, פרט לעצם הטפוח של תחושת הבטחון, אין להם שום נגיעה לעניני היהדות ולעתים אף מנוגדים לה. לעתים אף נראה שנושאים דתיים משמשים חומר לחיזוק הרוח הצבאית ולהרמת ה,,מורל''. משום כך תופעה מצויה היא שלא מעטים הם הצעירים הדתיים, אשר אינם מחוסנים מאד, מתפרקים מכל זיקה לדת בהיותם בצבא. גם שחרורם של בחורי הישיבה אפילו מתקופת אימונים ושל בנות דתיות מכל שירות חובה מבליט את ההפרדה הקיימת בין מוסדות הדת והמדינה. אין לשער את ההשפעה השלילית של שתי תקנות אלו למקומה של הדת במדינה, דוקא לגבי נושא כה עדין כמו עניני בטחון, ואין שום נימוקים שיכולים להצדיק שחרורם המוחלט של בחורי הישיבה מחובת האימונים או המילואים. גם ההצבעה על שחרורם של כוהני דת מכל שירותי צבא במדינות אחרות אינה הולמת את הגישה היהודית כפי שצויינה לעיל. אך דוקא כדוגמא תצויין צרפת, בה שנאו את הדתיים לפני כחמישים שנה, אחרי תקופת דרייפוס. והנה המצב השתנה אח"כ גם ע"י גיוסם של כמרים לצבא, ע"י סבלם המשותף, במלחמה וע"י השתתפותם הפעילה בצבור בכלל.

גם המשפט האזרחי והפלילי, להוציא דיני משפחה, מתנהל על טהרת המשפט החילוני דרך כלל. החינוך בודאי נפרד החינוך הכללי מהחינוך דתי, ואין זה משנה שהמדינה מאשרת הפרדה זו. דוגמא בולטת למצב הקיים משמש האופי של חגיגות יום העצמאות. הצלחנו ליצור חג עממי, אך למרות הנאומים האין ספורים והציטוטים אין לו נגיעה לאותם ערכים שייחסו פעם לתקומת מדינה יהודית לפי מחשבת ישראל. והרי מלכתחילה היה נסיון פגום בלבד להוסיף גוון דתי ליום זה (קריאת פרקי תהילים בלי ברכה). עובדה היא שברוב הישיבות בארץ – פרט לישיבות בני-עקיבא ודו' ופרט לישיבת הרב קוק – ורבנים רבים בבתי כנסת אינם חוגגים את היום הזה. כך ישנם שני ימי שואה, אחד מטעם הרבנות בעשרה בטבת, ואחד בכ"ז ניסן מטעם המוסדות הממלכתיים, ומסתבר שריבוי זה אינו אלא גורע.

אין צורך, איפוא, להכריז על הפרדת הדת והמדינה, כי היא קיימת, וגם החוקים הקיימים כמו דיני אישות וימי מנוחה הרשמיים, אינם יכולים לטשטש עובדת יסוד זאת. יש להכיר את המצב, ולהסיק ממנו את המסקנות. להלכה מהווה דת ישראל את המסגרת הרשמית של המדינה, למעשה התרוקנה המדינה ממנה. הדוגלים בהקמת שלטון התורה במדינתנו כפרוגרמה מעשית עוסקים בהדבקת שלטים חסרי ערך מעשי, והם עצמם לא היו מוכנים לכך, אילו ניתן להם לבצע ולהקים משטר זה לפי התורה, כי לא ניסו ברצינות להתמודד עם הבעיות המסובכות של החברה המודרנית לגופן ולפתור אותן לאור התורה. לכן מזיקה גישה זו, כי אינה הולמת את המצב באופן יסודי ויוצרת אשליות ומערפלת את הבעיה האמיתית. אדרבא, ניתן לומר שזיקתה של מדינתנו לדת פחותה היום מאשר זו של רוב המדינות באירופה המערבית.

לדת ישראל יש, כאמור, משמעות פוליטית. היא מכוונת להגשמה בצבור. לכן בכל מקום, בו קיימים תאים של צבור דתי, יתכוונו לקיומה גם במסגרת הצבורית באופן רציני וממשי. יתכן שתאים אלו יצליחו ע"י עצם משקלם ודוגמתם להגביר את השפעת הדת במדינה מלמטה ולקרבה לחזונם. מדינת התורה, בלי כפיה מלמעלה, דוקא ע "י המנעות מאשליות לא פוריות וע"י התמודדות עם הבעיות לגופן. כדוגמא לכך תצויין ההצעה לחוקה שהוגשה בזמנה ע"י פרופ' פ. כהן ואשר נגנזה בהסכמת הדתיים. אך היום אין הנחות לכך. דוגמא לשתי גישות אלו תשמש עמדת הצבור הדתי לתכנית החלוקה לפני 25 ולפני 15 שנה. היו שהתנגדו לה באופן חריף, כי אסור היה לפי דעתם לוותר על חלק של ארץ ישראל, כי בעיניהם נהפך היעוד למציאות ממשית ופוליטית ולכן אין במו ידינו לקצצה. ואילו האחרים שחייבו את החלוקה הפרידו בין החזון המקווה שאינו ענין של המדיניות הריאלית בימינו ובין המציאות בה אין לנו שום שליטה בשום חלק של הארץ. כך יש המתנגדים, דוקא בין הדתיים, לחוק שבת ארצי, משום שבמקרה זה עליהם להסכים לכך שהחוק לא יחול על חיפה, כאילו שמירת השבת וחוקי התורה נהפכה למציאות משפטית ועובדתית בכל מדינת ישראל!

אין זה אומר שאנו צריכים לבטל את החוקים המצויים המבטיחים קיום מינימלי של אחדות ומסורת ברשות הרבים ואין מניע שנחדיר חוקים או ערכים של המסורת למערכת המשפטית ולתחום צבורי אחר. אך פעולה זו תעשה תוך הכרה בדבר השוני העקרוני הקיים כיום בין הדת לבין המדינה, בלי כפיה ותוך הבנה בערך המוגבל של עשיה פורמלית וחוקתית גרידא, כשאין לה בסיס במציאות. אך בל נפריז בערכה של הדת ומסורת לאיחוד העם ולקישורו עם הגולה כפי ששני הצדדים רגילים לטעון, כי ערכה של הדת בה בעצמה ולא כמדרס למטרות אחרות. גם במדינה שאינה מזדהית באופן רשמי עם התורה, אין סיבה מלכתחילה שרוח השבת תעדר מרחובותיה. הרי אנגליה ידעה לשמור ברשות הרבים על הרבה חומרות פוריטניות, למרות שהכנסיה האנגליקנית הרשמית דגלה באופי חילוני של השבת, והפוריטנים הם עדת מיעוט בלבד. נדבקנו מן הדעה, עליה עבר הכלח, לפיה צריכה המדינה לכוון את כל פעולות הצבור. במדינות מתוקנות מעודדים את פעילותם של גופים צבוריים חופשיים. וכך עשו גם פעם בקהילות יהודיות בגולה – במיוחד ע"י קיומן של ,,חברות'' מתנדבים שונים והשפעתם אינה נופלת מאלה הנישאים ע"י המדינה ואף עולה עליהם. גם התנועה הסוציאליסטית התפכחה מהאמונה בהלאמה ע"י המדינה כדרך בלעדית למטרותיה.

אך קיימת סכנה אחרת, האומה והמדינה נעשו לעתים לערכים עליונים ונתעטפו במעטה של הוד וקדושה. משתמשים בביטויים מעולמה של המסורת, אך מתכוונים לערכים אחרים לגמרי. גם רבנים יחידים, בעיקר תלמידי הרב קוק, בהשפעת הקבלה, המקרבת רחוקים ורואה גם בשלילה את החיוב, רואים את הקשר הקוסמי בין ישראל לאלוקיו שלא ניתן לניתוק, ולכן ככל אחד, בעל כרחו, נשאר דתי בפנימיותו. משום כך מחייבים הם את המדינה חיוב מלא עד כדי דבורם על ,,הקדושה המוחלטת'' של צה"ל (!), כי הוא מסמל שלטון עם ה' על ארצו. הואיל והמציאות היא שונה לגמרי, עשוי ערבוב זה רק לספק את הגושפנקא הדתית לאלהתם ולפולחנם של ענינים העלולים להיות טמאים אם ישארו בבדידותם. צירוף מיוחד כזה של שטחים, נפרדים בפני עצמם, משמש שוב לאחרים לטשטוש ולרבוי מליצות מחוסרות כל ממשות.

אם המאורע של הקמת המדינה כשלעצמו הוא תופעה דתית או לא, תלוי בפירושו האישי של כל אחד, ואין כאן מקום לקביעה פסקנית. ברם מי שמחייב את משמעותו הדתית של המאורע הזה, אסור לו לעבור בשתיקה על השואה. אם הוא רוצה להיות כנה עם עצמו, אינו יכול לבחור לו את ההתרחשות הנעימה לפירושו.

אין להתעלם מההתרחקות הקיצונית של שכבות נרחבות, בפרט של הדור הצעיר, מכל ערכי היהדות עד כדי כך שאבדה לרבים התחושה של היותם יהודים. אך יותר מאשר מקודם גברה הכמיהה ליד מכוונת של אישים המעורים בבעיות הדור. יותר מאשר מקודם סולדים ממליצות ומשלטים חסרי תוכן ודורשים את תיאום המסגרות הצבוריות למציאות, גם אם יש בזה משום פגיעה במושגים מקובלים. ואולי ההפרדה בין שני תחומים, אשר מבחינה מהותית קיימת בכל זאת זיקה פנימית ביניהם, תאפשר הבהרה. חשבון נפש ומאבק אמיתי שיביאו לידי הבנה והתקרבות מחודשת.

 

עוד בנושא