דת משה וישראל במדינת ישראל

א. מעמד הדת במדינה בחזונו של ד"ר הרצל

בפתח הבירור מן הראוי לעיין ב"מדינת היהודים": כיצד תיאר לעצמו החוזה הציוני הגדול בחושו האינטואיטיבי את מעמדה של הדת במדינת היהודים לעתיד לבוא?

ואלה דבריו:

"...אפשר תהיה לנו תיאוקראטיה לבסוף? לא! האמונה תלכדנו, המדע יעשה אותנו חופשיים. על כן לא ניתן למאוויים התיאוקראטיים של כוהני דתנו אף להופיע. אנו נדע להחזיקם במקדשיהם, כמו שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטים. צבא וכהונה ייכבדו באותה מידה, כפי שתפקידיהם הנאים מחייבים ואף ראויים. במדינה המכבדת אותם לא להם לחוות דעה, כי עשויים הם להעלות קשיים מבית ומבחוץ.

"כל אדם יהיה חופשי ובלתי- מוגבל באמונתו או בכפירתו כמו בלאומיותו, ואם יקרה שגם בני אמונה אחרת ישבו בתוכנו, הרי ניתן להם חסות כבוד ושוויון חוקי".

בפשטנותו הגאונית לא העלה הרצל אפילו על דעתו, כי בבוא הזמן ומדינת היהודים תקום, יפרצו "המאוויים התיאוקראטיים של כהני דתנו" מתוך מקדשיהם החוצה, ושלא יסתפקו רק ב"הבעת דעת", אלא יחתרו ברצון עז לטבוע את חותמם על כל שטחי החיים והמדינה, כלומר: לתיאוקראטיה, הנובעת מעצם מהותה של כל תפיסה דתית- אורתו- דוכסית. ואילו אנו כבר הגענו לקשיים מסוג זה מבית ומחוץ, שאותם כה רצה למנוע מאתנו חוזה המדינה.

מן המפורסמות והמוסכמות הוא, שבמשך כל שנות הגלות היו המושגים עם ישראל ודת ישראל אחוזים ודבוקים זה בזה כגחלת בשלהבת ואי אפשר היה להפריד ביניהם. עם זאת היה נטוש גם בישראל בכל הזמנים מאבק על אמונות ודעות, ולא של יחידים בלבד, אלא גם של חוגים שלמים, של כיתות ומפלגות שנלחמו על אמיתותיהם ושללו דעות מקובלות ונפוצות. כבר בתקופה המקראית, בעוד הממלכה הייתה קיימת, הייתה רווחת ההתנגדות להתערבותם של אנשי דת ומוסר בחיי הציבור. מרובות הן הדוגמאות לכך, אולם מאחר שאינן מעניינו של בירור זה לא נתעכב עליהן. בדרך- כלל קידש העם בהמוניו שם שמים בחייו, ועל אף כל מצוקות הזמן דבק באהבה ובמסירות נפש בתורת- אלוהיו ובמורשת אבות:

"כל זאת באתנו ולא שכחנוך
ולא שיקרנו בבריתך:
לא נסוג אחור לבנו
ותט אשורינו מני ארחך...
כי עליך הורגנו כל היום..." (תהילים מ"ד).

ברית אמונים זו נשתמרה בכל הדורות עד שנתערערו יסודותיה על-ידי ההשכלה המערבית במאה השמונה-עשרה.

ב. בין אמונה לכפירה

מה גרם בעצם להתערערותה של אמונת היחיד בצדקת הנהגת העולם ע"י הבורא או אפילו בעצם קיומו? תשובות רבות על כך מוצאים אנו כבר במקרא. יש שהציקה לו ליחיד תחושת העלבון והכאב למראה החיים החולפים: "כי מקרה בני- האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם: כמות זה בן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל. הכל הולך אל מקום אחד, הכול היה מן העפר והכול שב אל העפר" (קהלת ג' 19- 20): ויש שהגיע הספקן המתלבט אף לכפירה בעצם קיומו של האלוהים: "אמר נבל בלבו: אין אלוהים..." (תהילים י"ד). ואשר לצדקת ההשגחה האלוהית, חזרו ונשנו הספקות בכל דורות המקרא, החל בזעקתו של אברהם – "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? וגמור בנפתולי איוב: "תם ורשע – הוא מכלה". ואף על פי כן זכותה הגדולה של האמונה בשביל הקיום האנושי בכך, שהיא התאמצה להעלות את האדם ממעמקי היגון שבהכרת חדלונו ומתהום הייאוש הקודר המחליש את רצון הקיום, הפיחה בליבו תקווה לעתיד ועוררה בו שאיפות נאלצות לטוב ולנשגב. כל אלה נתגלמו בעצם באמונת האדם באלוהים. מעתה שוב לא פחד כל כך האדם מאימת המוות והחדלון, והחיים ב"פרוזדור" נעשו לו נעימים יותר, בטוחים יותר ומאושרים. בזכות גדולה זו של האמונה הכירו גם הספקנים והכופרים המשכילים של המאה השמונה- עשרה, ויעידו על כך אמרותיו השנונות של וולטר, גדול ספקני התקופה: "אם קיום אלוהים טעות הוא, הרי זו הטעות היפה ביותר", או "אילולא היה אלוהים קיים, מן הראוי היה להמציאו..." אלא שלא כולם מצאו את סיפוקם בדת, ובלבותיהם של רציונאליסטים רבים הוסיפו הספקות לכרסם בדורות המאוחרים, וככל שהתעצמו הישגי המדע כך נתערערה יותר ויותר אמונת- האדם בעולם כולו. פחת ערכם של המנהגים והמצוות המעשיות אצל כל העמים, ובייחוד בקרב השכבות המשכילות, ממש כדברי ה"גויה" דומאחה בפואימה של טשרניחובסקי "לביבות" מלפני שישים שנה:

"אפסה אמונה מעם. מי בא אל עבודת המנזר?
ישישים שניים ושלוש זקנות, כל עוד בחיים:
כוח כבר אין להתגרות בעולי הימים החצופים.
אלה הקטנים – כל כלבלב, כי תאמרי לו: לך אל התפילה –
חורץ לשונו מיד: - סורי! מה יום מיומיים?
הולך ופוחת הדור, גם כתלי המנזר מה נוגים!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
והנה גם משלכם מינים הם ואפיקורסים,
אוכלים כל טריפה וחזיר ומעלים עשן בשבת.
ילדה הייתי, זכורתני: שבת – ומתו החיים,
שלווה ושקט בשוק, כמעט אחזוני חרדות.
עתה – חרפה היא ולא כלום, שבת – וסחור ומכור,
בושה אנוכי – אני, חי ראשי..."

ג. תחומי שלטון- ההלכה במדינת ישראל

מדינת ישראל איננה מדינה תיאוקראטית, אך גם איננה מדינה חילונית ממלוא המובן. כינונה של מדינת ישראל חייב ליכוד מכסימאלי של כל חלקי העם בארץ ובתפוצות. חיוני הוא הדבר לא רק למען ביצורה של המדינה מפני סכנות- חוץ, אלא גם לשם הגשמת חזון קיבוץ הגלויות, לשם קיום יחסי גומלין טובים ותקינים בין מדינת ישראל והתפוצות, וכן לשם קיומן הלאומי של התפוצות, שבוודאי שרויות תהיינה בין הגויים עוד דורות רבים.

בהתחשב בגורמים אלה ויתרה הכנסת על זכות התחיקה שלה בתחום חיי האישות והמשפחה לטובת המוסדות הדתיים האוטונומיים של הרבנות הראשית. הכרזותיו הנמלצות של ראש הממשלה על מדינת ישראל כעל מדינת- חוק ולא מדינת- הלכה אינן אפוא מדויקות. בתחום ענייני האישות והמשפחה – מדינת ישראל היא מדינת הלכה! וההלכה פוגעת לעיתים לא רחוקות בכמה וכמה ערכים של החברה הדמוקראטית: בחופש המצפון של אזרחים מרובים ובכמה וכמה חירויות של חוגים רחבים במדינה.

הבה נבדוק את העניינים אחד אחד, אם גם לא נדון בכולם.

בעיית הנישואים האזרחיים

השקפתה של החברה הדימוקראטית המתקדמת על זכות הנישואים של האזרח מצאה את ביטויה בהכרזתן של האומות המאוחדות על זכויות האדם בסעיף טז (1): "כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואים ולהקים משפחה ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת". ככל שזכות זאת נוגעת בנישואי- תערובת של בני דתות שונות, ניתן לקיימה אך ורק על פי חוקה אזרחית- חילונית, מאחר שההלכה היהודית אינה מתירה כידוע נישואים בין יהודים לבין בני דתות אחרות. מבחינת הדאגה לקיומו הלאומי של עם ישראל בעתיד יש הצדקה להתנגדותה של ההלכה לנישואי- תערובת. בייחוד מסוכנים נישואים אלה לקיומם הלאומי של יהודי התפוצות. שהרי ארצות הנכר הן בעצם טבען מבוללות ומטמיעות (לשון, תרבות, הווי וכד'), ואם על כל הגורמים המבוללים האובייקטיביים האלה יתווסף גם גורם משפחתי זר, בייחוד אם נכריה ומשפחתה, יהיו הילדים של הזוג המעורב מנותקים לגמרי מן העם היהודי וייטמעו מהר וכליל בתוך העם של בן הזוג הלא יהודי. מסיבה זו נישואי- התערובת בארצות הגלות הן, כאמור, אחת הסכנות החמורות ביותר לקיומו של העם בתפוצות. לאסוננו, אחוז נישואי- התערובת בדורות האחרונים נמצא במצב של עלייה משנה לשנה. כך, למשל, אחוז נישואי- התערובת בארצות- הברית, בקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, מתקרב ל-20: לפי הסטטיסטיקה שמביא י. לשצ'ינסקי בספרו "הפזורה היהודית" (משנת תשכ"א) הוכפל בערך אחוז נישואי- התערובת בארה"ב במשך מחצית- היובל האחרונה. וככל שהיישוב היהודי קטן יותר הולך וגדל אחוז נישואי- התערובת. במדינת הוואי שבארה"ב, שבה קיים ישוב יהודי קטן של עשרת אלפים נפש בלבד, אחוז נישואי- התערובת בתוך אוכלוסיה של שלושה מיליונים מגיע ל-38. לפי כל הסימנים הסוציולוגיים יגדל בשנים הבאות קצב ריבויים של נישואי- התערובת בקרב יהודי ארה"ב, מאחר שהדור הקשיש של ילידי ארופה המזרחית הולך ופוחת. לפני כשלושים שנה היו באוכלוסיה היהודית בארה"ב כשני- שלישים ילידי אירופה המזרחית. כיום הם נצטמצמו כדי 20%, ובעוד שנים מעטות יטושטשו כמעט לגמרי סימני השפעתם הלאומית של בני הדור הקודם. מצב זה חמור, כידוע, פי שבעים ושבעה בקיבוץ היהודי השני בגודלו בעולם – בברית- המועצות. אין אנו רשאים אפוא בשום אופן להתעלם מאספקט זה בדיוננו על בעיית הנישואים האזרחיים במדינת ישראל.

התרתם של נישואים אזרחיים במדינת ישראל תאפשר גם נישואי תערובת ללא גיור דתי- לאומי, ובכך תגבר הסכנה לקיומם היהודי של היהודים בתפוצות. ודאי, אלה מבין יהודי התפוצות שקשרם הלאומי על היהדות רופף, אינם נמנעים אם כך ואם כך מנישואי- תערובת. הם אינם נזקקים לרבני ישראל, נישואיהם נערכים בטכסים אזרחיים של מוסדות המדינה ואין שום מעצור על דרכם. אף על פי כן, פועלים עדיין מעצורים בלבות רבים, ביודעים או בלא- יודעים. אבל אם גם במדינת ישראל, המשמשת כבר היום בתחומים רבים דוגמה ומופת לפזורה היהודית, יבוטל הסייג המונע נישואי- תערובת ללא גיור, "תותר הרצועה" לגמרי בקרב הדור הצעיר בגלות שאינו דתי ברובו המכריע.

על ערעורים וטענותיהם של ההורים יענו: "גם בישראל מתירים נישואי- תערובת ואם לצעירי ישראל מותר מדוע יהא אסור לנו?" ועל נימוק זה קשה יהיה לענות. בשביל אינדיבידואליסטים מוחלטים, שרק האושר האישי לנגד עיניהם, לא תהיה כמובן גם להבא שום חשיבות לנוהג המקובל במדינת ישראל. בשבילם נוהג זה לא יעלה ולא יוריד, אבל בשביל "הפוסחים על שני הסעיפים", שלא התנערו עדיין לחלוטין מן הרגשות המשפחתיים והלאומיים, תגביר התרת הנישואים האזרחיים – ובעקיפין נישואי- תערובת ללא גיור – את תהליך טמיעתו של העם בתפוצות. קיים גם חשש רציני של החרפת היחסים והקשרים עם הציבור הדתי. אף מאפשרות זו אין להתעלם במצבנו, ועל כך ידובר עוד להלן.

זוהי בחינתו של האדם הלאומי בישראל, אף אם התרחק מן הדת והמסורת. טעותם החמורה והיסודית של אלה הקרויים "כנענים" בפינו נעוצה בכך שגם בשאלה זו, כמו בעניינים אחרים, הם מתעלמים מבעיות קיומו של העם בתפוצות, שבו תלוי בהרבה גם קיומנו בישראל. אכן, מנקודת- מבט "כנענית", כלומר ישראלית יישובית בלבד, אין סכנה לקיומנו הלאומי בארץ מנישואי- תערובת אזרחיים של יחידים. כאן יונקים אנו לרוב את כוח חיותנו, מלבד מן הערכים הדתיים, גם מתחושת המולדת הטבעית, מן הלשון והתרבות העברית, מאהבת המדינה היהודית היקרה לכול ומעוד מקורות חיות לאומיים, גלויים וסמויים, שאינם ניתנים להגדרה מדויקת ושנוכל לכנותם בלשונו של הרצל: "אימפונדראביליות" של קיום לאומי טבעי. כאן, במדינת ישראל, ייבלעו בתוכנו לרוב גם הלא- יהודים שבנישואי- התערובת ובמשך הזמן לא נבדיל עוד בינם לבינינו.

ואשר לילדיהם בוודאי ובוודאי שלא יהיה שום הבדל בינם לבין שאר ילדי ישראל. לא כן הוא, כאמור, המצב בתפוצות, ועל כן גם הלא- דתי אינו רשאי לוותר על נוסח ההזדהות הלאומית- דתית שאותו תובעים מוסדות הדת מן הנכרים הרוצים להתמזג אתנו ולהתערות בקרבנו, והוא בעצם דבריה של רות המואבי: "עמך – עמי ואלוהיך – אלוהי" [1]. אולם, מצד אחר, עלינו לפנות בתביעה של התחשבות בתנאי המציאות של קיומנו הלאומי לא רק אל הציבור החילוני, אלא גם אל הציבור הדתי, ובייחוד אל הרבנים, ולומר להם: אף אתם חייבים להתעלות לגובה צרכי התקופה ההיסטורית שבה אנו חיים: לא בסלובודקה, וולוז'ין או שניפישוק שלפני דורות אנו חיים. אמת, אנו חיים במדינת ישראל, אולם הננו גם בני דור השואה. אין להתעלם ואף לא נוכל להתעלם מן הטרגדיות המשפחתיות של שארית הפליטה ושל עולי אירופה המזרחית, שחיו תקופה ממושכת בתנאי אונס ושמד בארצות הקומוניסטיות. זוהי תקופת חירום בתולדותינו, ותקופת חירום מחייבת גם גישה מיוחדת, בלתי שגרתית, גישה של לפנים- משורת הדין. נזכור- נא כיצד נהגו הרמב"ם ושאר גדולי ישראל בתקופות של שמד וגזרות.

לרבנים מסוגו של ר' ופסי, הידוע מן הפואימה של יל"ג "קוצו של יוד" ש"עמד על דעתו כדרבן וכעץ שתול ויקרא בקול גדול יהודית: "הגט פסול!" –

לרבנים מסוג זה אין עוד שום השפעה בימינו. אין עוד בכלל השפעה לרבני ישראל על הציבור הרחב כבעבר. על הסיבות לכך כבר עמדנו, ואם לא ישכילו הרבנים לקרב אליהם את הלבבות בדרכי נועם ובכושר הסתגלות למציאות ולרוח התקופה, יוסיף עוד ההר לגבוה בינם לבין רובו של הישוב היהודי, ובייחוד בינם לבין בני הנוער היהודי בארץ ובתפוצות גם יחד.

דרושה הבנה נפשית מרובה למצב שבו נמצא היישוב היהודי בארץ ובתקופה זו של קיבוץ גלויות. מאז ייסודה של מדינת ישראל הגיעו ארצה אלפי משפחות של נישואי- תערובת מארצות אירופה המזרחית, ואין לפתור את בעייתם ב"פשטות" לפי ההלכה ולהכריז על הנישואים כ"בלתי כשרים" ועל הילדים כ"ממזרים". שוב אין הציבור בכללו חי מפי הרבנים, כשם שהרב כהנא מעיד על עצמו ועל חבריו "שלא מפיהם של הרצל, אחד העם, נורדוי, סירקין, ויצמן וז'בוטינסקי... אנו חיים" ("הארץ", י"ד בתשרי תשכ"ג). לא ב"נידויים", בגינויים והשמצות תיפטר הבעיה. אין לדרוש עתה מזוגות הנשואים כבר שנים רבות ולהם ילדים, שיחזרו ויקיימו נישואים דתיים או שישלחו את נשיהם הנכריות. בכך לא הצליח בשעתו אפילו עזרא הסופר, לא כל שכן הרבנים האורתודוכסים של ימינו.

פתרון הבעיה של נישואים אזרחיים, הנפוצים בין העולים הבאים אלינו בייחוד מאירופה המזרחית, אפשרי אך ורק בדרך הפשרה: במדינת ישראל לא ייערכו גם להבא נישואים אזרחיים, אולם אין המדינה ומוסדותיה רשאים להתכחש לנישואים אזרחיים, שנערכו מחוץ לגבולותיה. למוצא זה כבר הגיעו רבני צרפת בימי נפוליאון, בשעה שהועלתה בעיה זו ע"י שלטונות המדינה לפני ה"סנהדרין הגדולה", שהייתה מורכבת ברובה (שני שלישים!) מרבנים (ורבנים ריפורמיים טרם היו בעולם...) ובראשם ר' יוסף דוד זינצהים, הרב משטראסבורג. על שאלתו של שליח נפוליאון "האם מותר ליהודיה להינשא לנוצרי או האם מותר ליהודי לשאת אישה נוצרייה?", השיבו הרבנים – בהתאם לתנאי זמנם, שלא יפסידו את האמנציפאציה האזרחית – שהרבנים אינם יכולים לפי חוקי דתם לסדר קידושין לזוגות מעורבים, בני דתות שונות, כשם שגם כמרים קתוליים ימנעו עצמם לסייע בעריכת נישואים כעין אלה, אולם נישואים אלה תופסים מאחר שהמדינה נותנת תוקף לנישואים אזרחיים. מדינת ישראל חייבת אפוא להכיר בתוקף הנישואים, שנערכו במדינות אחרות בטכס אזרחי ושאותן המדינות הכירו בהם. מוצא אחר אינו נראה בעין. ואין זה חידוש בשביל ההלכה שהשכילה בעבר להסתגל לתנאי הזמן. ניתנה תורה לעם כדי לחיות בה ולא כדי להתענות או לענות בה... "קפיאה על השמרים" לא תביא שום ברכה לעם, לא תגדיל תורה ולא תרומם את נושאיה.

כהן וגרושה, "קראים" ו"בני ישראל"

בעיית- נישואים שנייה, שהיא מעיקה על יחידים בלבד ואף על פי כן אין להתעלם גם ממנה, היא בעיית "כהן וגרושה". דין זה האוסר נישואי כהן וגרושה היה מובן ומוצדק בשעתו, כשבית- המקדש היה קיים ומעמד הכוהנים בישראל היה מעמד מיוחס של משרתי- אל. אבל כלום יש בו טעם כלשהו בימינו? אומר הרב כהנא: "לא פעם נדרש עם להקריב קרבנות למען קיומו ואף קרבנות קשים. ואכן, ויתור נדרש מכהן הרוצה לשאת גרושה". אך כלום באמת ויתור זה של הכוהן הוא "למען קיומו של העם"? לא ייתכן כיום הזה להגביל את חופש בחירתו של הכהן בנישואיו. רשאים בעלי ההלכה להזהיר את הכהן, שאם ישא גרושה יפסיד את הזכויות שנותרו לו היום, כמו "ברכת כוהנים", "פדיון בכורות" וכיו"ב, אך לא יותר מזאת. אגב: אם הערים הכהן על הרבנות והעלים ממנה את "כהונתו" ונשא גרושה, אין נישואיו בטלים על ידי כך, לפי ההלכה: אם כן, מדוע לא ינהגו לקולא מלכתחילה וימנעו הערמה?

אנאכרוניסטי ובלתי- צודק הוא גם היחס ל"קראים" ול"בני ישראל", בייחוד לראשונים, לאחר שלגבי האחרונים כבר נפתרה הבעיה על ידי "רושם נישואים" מיוחד.

קרע טראגי נפל, כידוע, במאה השמינית לספירה. סמוך לאותה תקופה נחתם התלמוד, היא התורה שבעל- פה, ולא הכול בבבל קיבלו עדיין את מרותו של התלמוד. המחלוקת על התורה שבעל פה הייתה מחלוקת ישנה עוד מימי הצדוקים שבתקופת בית שני. היחסים בין שני הקרעים של יהדות בבל החריפו. אולם גם הקראים נשארו נאמנים ליסודות היהדות ולחזון הגאולה.

הרמב"ם התייחס לקראים לא רק בחיוב אלא גם בחיבה. ואלה דבריו: "אלה הקראים השוכנים פה... ובשאר מקומות ישמעאל וזולתם – ראויים הם לחלקם מחלקי כבוד, להתקרב אצלם במעשי יושר ולהתנהג עימהם במידת הענווה ובדרך האמת והשלום... וללכת לשאול בשלומם, אפילו בבתיהם, ולמול את בניהם אפילו בשבת, ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם..." במשך דורות היו אף מתחתנים עימהם בתנאי, שכל אחד ישמור על המועדים שלו. מסופר אפילו, שגאון חשוב בארץ ישראל נשא לאישה את בתו של אחד מנכבדי הקראים במצרים. גם הרמב"ם לא התנגד להתחתנות עם הקראים. \דורות אחדים אחרי הרמב"ם החריפו שוב היחסים, ושוב לא היו מתחתנים אתם אלא אם כן "התייהדו". במאות השמונה- עשרה והתשע- עשרה הורעו עוד יותר היחסים, ובייחוד ברוסיה, שבה השתמשו השלטונות בקראים לשם קינטור היהודים. בסופו של דבר הונפה החרב בדור האחרון גם על הקראים, ושרידיהם מתאמצים להתקרב אלינו. ידוע מות הקדושים של ד"ר מרזוק הקראי, שהוצא להורג על ידי שלטונות מצרים כמרגל ציוני. מה טעם אפוא עתה להחמרה בעניין נישואים בין הקראים המעטים ובין היהודים?

ההחמרות המרובות של הרבנות בארץ אף בפניות לגיור מגבירות לעתים קרובות בקרב הקהל הרחב את האהדה לנישואים אזרחיים, בלי שהקהל יתעמק בבעיה זו ובלי שיראה, כאמור, את התוצאות החמורות מנישואים אזרחיים לקיומו של העם בתפוצות.

מעמד האישה לפי ההלכה הדתית

יחסם של קדמונינו לאישה בכל הזמנים היה בדרך כלל יחס של כבוד, הוקרה וחיבה: עדויות רבות לכך ביצירה המקראית, בספרים החיצונים, בתלמוד וביצירה המאוחרת, ואל אף כל זאת לשווי זכויות במעמדה החברתי והמשפטי לא הגיעה גם בישראל. ההלכה התלמודית נטתה להשוות את מעמדה של האישה לזה של האיש: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה..." (קידושין ל"ה, א': בבא קמא ט"ו, א'), ואף על פי כן קופחה האישה בכמה מהזכויות בהשוואה לאלו של האיש, ולהלכה לא בטלו ההפליות בחלקן עד היום.

על יסוד הכתוב בתורה: "שום תשים עליך מלך" קבע הרמב"ם: "כל משימות בישראל" – אין ממנים בהם אלא איש (הלכות מלכים א', ה'). כבר התלמוד קבע, ש"אין האישה דנה", וכן הדין לפי "שולחן ערוך". אישה פסולה לעדות בדיני ממונות ונפשות, כלומר כל אימת שיש צורך בשני עדים, ומותרת רק באותם המקרים, שמסתפקים בהם בעד אחד בלבד.[2] הברכה שהונהגה בתפילת שחרית: "ברוך... שלא עשני אישה"(מנחות מ"ג), גם היא מעידה על יחס של התנשאות כלפי האישה, שאינו הולם עוד את השקפתו של האדם בימינו.[3]

בין שרידי הדינים הקדומים, שיש בהם קיפוח זכויות האישה ושעבר זמנם בחברה המתקדמת של ימינו, יש גם לציין את הדינים הקשורים בירושה וכן ב"יבום וחליצה".

לפי דין הירושה אין לבת הנשואה חלק בנחלת האב, אלא אם כן לא הניח בנים אחריו, כמסופר בתורה על בנות צלופחד וככתוב: "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כ"ז, ח') וכיו"ב. פוגע ביותר בזכויות האישה ובכבודה, לפי מושגינו היום, הוא דין ה"יבום" (דברים כ"ה, ה__י). ואם כי המציאות גברה למעשה על הדין, מן הראוי היה, שדינים ומנהגים, שרידי תקופות קדומות שאולי טובים היו בשעתם אולם אין הם הולמים עוד את תנאי חיינו ואת השקפותינו, יבוטלו גם להלכה, כל עוד שתחום חיי האישות והמשפחה נתון במדינת ישראל למשפט ההלכה הדתית.

הווי דתי וכפייה דתית

הכול מודים: השבת וההווי הדתי מילאו תפקיד ראשון בשמירה על קיומו הלאומי של עם ישראל במשך כל תקופת הגלות. ויפה אמר אחד העם: יותר משישראל שמרו את השבת, השבת שמרה אותם. אלא יש טוענים, ועל כן עוד ידובר להלן, שהמסורת הדתית לא קפאה תמיד על שמריה, אלא פשטה צורה ולבשה צורה ועל כן אין לאבנה גם בימינו ולתבוע את שמירתה אך ורק בצורותיה הישנות והמיושנות מלפני כמה דורות. לא כדין השבת בתקופת המקרא היה דינה בתקופת בית שני, ולא כבימי הביניים חייבת היא להישמר בימינו. למושג "עונג שבת" היו וגם יש היום טעמים שונים ואין לחפות טעם אחד וצורה אחת על הכול, ואין להשלים בשום פנים עם מעשי אלימות ולחץ של קנאים, כדי לחפות את דעתם ואת מנהגיהם על זולתם.

ואם רשויות המדינה מוצאות לנכון להפעיל לעתים רכבות או מפעלים בשבת, אין לפרש מעשים אלה כ"כפיית המצפון הדתי" של האזרחים הדתיים, כדברי הרב ק. כהנא במאמרו הנ"ל ב"הארץ", מתוך נימוק שתקציבו של משרד התחבורה המפעיל את הרכבת בשבת לקוח גם מכספי האזרחים הדתיים... ריח סופיסטיקה עולה מנימוק זה, שהרי ממש על פי היגיון זה יכולים החופשים בדעותיהם לטעון שמילוי הצרכים הדתיים על ידי משרד הדתות, שתקציבו בא מכלל כספי האזרחים, יש בו משום כך מן ה"כפייה המצפונית" כלפיהם.

המדינה חייבת לספק את צרכיהם של כל אזרחי המדינה, דתיים ולא דתיים כאחד, ואין לתת צביון דתי- ממלכתי למדינת ישראל, כשם שיהודי התפוצות בעבר ובהווה וכן כל החוגים המתקדמים מבין הגויים התנגדו ומתנגדים גם היום לתת למדינות מסוימות של הגויים צביון נוצרי. התביעה ל"מדינה נוצרית" בעלת סמכויות של כפייה דתית נחשבה תמיד כתביעה פסולה. דומה שחוץ ממדינות ערב הנחשלות, שהן "מדינות מוסלמיות", אין כיום שום מדינה תרבותית בעלת צביון דתי רשמי.

ולפיכך נראה שאין גם הכנסת, המוסד המחוקק של מדינת ישראל, צריכה לערבב את פעולות התחיקה שלה בענייני דת ומנהגים השנויים במחלוקת, שאם לא כן עלולה היא לפגוע בחירות האזרח ובזכויותיו, כפי שכבר אירע בימי קדם, כדברי הרומאי: "tantum religio potuit suadere malorum" ("עד כדי כך עלולה הדת להרע"), ועוד יותר בימי הביניים. אל- נא נשכח בימי עצמאותנו את כללו המוסרי של הלל הזקן: "מה ששנוא לך אל תעשה לחברך". נלך בעקבות המתוקנים שבגויים ולא בדרכי המפגרים שבהם.

בכמה ממדינות העולם, לאחרונה בני-יורק, מתירים השלטונות ליהודים לפתוח את עסקיהם ביום א' בשבוע, כדי לא לאלץ חלק מהם לשבות יומיים בשבוע. האם היו מסכימים כופי- הדת שלנו להתיר זאת לנכרים היושבים בקרבנו? חבל מאוד שנשכחו דברי מנדלסון מלפני מאתיים שנה: "אין עיקרי אמונות ודעות עשויים להביא אושר לאדם אם הושפעו עליו בדרך האיום והפיתוי. רק משפטם של כוחות התבונה יכשר להם... אין הדת מעוררת את האדם בשבט ברזל, אלא מושכת אותו בעבותות אהבה" ("ירושלים").

לעתים נוהגים אצלנו להצדיק את כפייתם של מנהגים ומצוות על הלא- דתיים מטעמי טאקט ומתוך צורך של התחשבות ברגשותיהם של שומרי המצוות. שפיר. זוהי חובה חברותית לחנך את הציבור לטאקט כלפי רגשות הזולת. אך האם לתכלית זו מוצדק גם השימוש בכפייה? והאם כיבוד הרגשות אינו חייב להיות הדדי? בצדק העיר פרופ' י. טלמון במסתו "זכות וכוח – בעמים ובישראל" ("הארץ, ער"ה תשכ"ג): "עצם העמדת השאלה של פגיעה ברגשות בצורה כזאת טומנת בחובה הנחה שלדתיים יש רגשות נעלים, צרופים ועדינים יותר מאשר לחילוניים, והגיעה השעה לומר לאו תקיף להנחה הזאת בצורתה האפריורית, הדוגמטית, אשר מנת ההתנשאות והיהירות גדושה בה. בו ברגע שרגשותיהם הדתיים של המאמינים מתפשטים כדי הטלת חובות ומעשים או הימנעות ממעשים על הבלתי מאמינים, הרי הם באורח אובייקטיבי ביטוי לשאיפת כפיית השקפותיהם, הנדחפת על ידי הרגשת עליונות... אומרים אמונתו הכנה של המאמין דורשת איסור חילול שם בפרהסיה בדברים כגון בריכת שחיה מעורבת, תחבורה ציבורית בשבת, גן פסלים בירושלים... כנות חדלה להיות כנות כאשר היא תובעת זכויות בלעדיות לעצמה ושוללת אותן מהאחרים. אם תובעים מהחילוניים לכבד את רגשות הדתיים, מדוע פטורים הדתיים מלכבד את ההכרה ואת רגשותיהם האסתטיים, למשל, של החילוניים? ודאי נעלה הוא איש הדבק בא-להים המלא יראה וענווה - - - אך לא פחות ראוי לכבוד מי שנאבק בסוד הבריאה בטעם ההיסטוריה, בחירת הטוב והרע, ואין הוא מסוגל למצוא עוגן לנדודיו הרוחניים בדת נגלית, ואינו יכול להביא את עצמו להאמין במצוות הדת... עוגן לנדודיו הרוחניים בדת נגלית, ואינו יכול להביא את עצמו להאמין במצוות הדת... אולי מוסריותו של זה שאינו מצפה לשום שכר בעולם הבא, אלא נוהג בהתאם לצו הקטגורי הקנטיאני נעלה היא יותר?..."

ניתוחי מתים ובתי קברות

בין הצרכים החיוניים בשביל החברה והמדינה בימינו יש למנות את ניתוחי- המתים. דבר זה חיוני בכמה טעמים:

א. בלעדיהם אין אפשרות ללימוד הרפואה ואין גם התקדמות במדע זה: 
 
ב. קביעת סיבת המוות הכרחית בהרבה מקרים, מטעמים רפואיים ומטעמים פליליים. לדעתם של הרופאים, יש לראות בניתוחי מתים כמו בניתוחי אנשים חיים צורך חיוני, פיקוח- נפש ממש לקיום החברה. ואילו החוגים הדתיים מתייחסים לרוב לצורך זה בשלילה. האם רשאית או חייבת מדינת ישראל להתחשב בהתנגדות זו? נדמה, שהפוסקים היחידים במקרים אלה חייבים להיות הרופאים בלבד. אם לדעתם אין הכרח בניתוח לצורך קביעתה של סיבת המוות, יוכלו להיעתר לבקשת הקרובים, ולא – ינהגו לפי הכרתם הרפואית ולפי צורכי החברה ושלומה, ואין לראות בסירוב לדרישתם של דתיים במקרים אלה "כפייה מצפונית".
ועוד: הכול מסכימים, שאין לבטל את הטקסים הדתיים בעת קבורת המתים. יש בטקס מעין נחמה- פורתא למשפחה האבלה ומגילוי יראת- הכבוד לזיכרון הנפטרים, מן ההתייחדות של בני תמותה עם חדלון האדם ועוד. אבל כלום גם בתחום זה תינתן שליטה ייחודית לרשות הדתית? את כל הקשור בגילוי הכבוד לנפטר נקבל, אולם אין להסכים לפגיעות ברגשי האבלים והחברה מ"טעמים דתיים" כביכול. כך, למשל, אין להסכים ל"קבורת חמור", ליד הגדר, של מתאבדים טראגיים, של בני משפחה שהם לא יהודים", לפי ההלכה במקרים מסוימים, וכיוצא באלו. בתי- הקברות חייבים אפוא להיות ברשות המדינה.

ד. על הרפורמה הדתית ומתנגדיה

חלוקת הדעות בענייני הדת בישראל לא רק בין הקצוות, בין אמונה וכפירה, אלא אף בין המאמינים בינם לבין עצמם. חריפים הם הניגודים בין "אגודת ישראל" לבין "נטורי קרתא", בין השתיים לבין המפלגה הדתית- לאומית, וכולן כאחת יוצאות כנגד תנועת ההתחדשות הדתית הידועה בשם "רפורמה". נתעכב בעיקר על הבעיה הכרוכה ברפורמה. היש לתנועה זו זכות- קיום במדינת ישראל או אין?

קודם- כל יש לזכור את העובדה: הרפורמה כבר יש לה היסטוריה משלה, ועברו עליה, כמו על רוב התנועות הרוחניות או החברתיות, שלבי- התפתחות שונים, ששינו במשך הזמן גם את הפיסיונומיה הראשונית שלה. הציונות כהתגלמותה של תנועת התחייה הלאומית בישראל נחלה בדור האחרון הרבה ניצחונות וכיבושים רעיוניים, ואף הרפורמה המתבוללת בראשיתה לא עמדה בפניה והחלה להסתגל אליה. כל המתעלם מתהליך זה שעבר על הרפורמה בדור האחרון ומציג אותה באור של ימי גייגר, הולדהים ודוד אינהורן מלפני מאה שנה, חוטא בשוגג או במזיד לאמת ההיסטורית. נכון הדבר, שהרפורמה מלפני מאה שנה הייתה תנועה של התכחשות לאומית: היא ביקשה, ברוח שאיפותיו של דור האמנציפאציה, להעמיד את היהדות על המונותיאיזם הדתי בלבד ועל ערכי המוסר האנושיים הכלליים. היא התנערה מכל צביון לאומי ומכל שאיפה לתקומה לאומית מדינית יהודי הרפורמה רצו להתערות בקרב הגויים ולהתבולל בתוכם מבחינה חברתית לאומית. לתחייתה של ירושלים התנכרו בפה ובלב, כדברי גייגר: "ירושלים היא קבר שאנו מכבדים, אבל מן הקבר לא יעלו חיים חדשים. מן ההווה עליך לשאוב את כוחך ובו תשתמש". השקפה זו נבעה, כאמור, מתנאי הזמן של יהדות אירופה המערבית וארצות הברית, שהאמינה באמנציפאציה האזרחית- חברתית, שתעלה ארוכה לכל תחלואי הגויים ביחסם לישראל. מבחינת הפרספקטיבה ההיסטורית אין להתעלם גם מן התפקיד החיובי, תולדת יצר הקיום הלאומי, שהרפורמה מילאה בשעתה. אל לנו לשכוח, שבתקופה ההיא פשה מאוד נגע השמד בין יהודי המערב. הרפורמה, עם כל התכחשותה הלאומית, עצרה במידה ניכרת, על ידי כושר ההסתגלות החיצונית שגילתה, את התפשטותה של מגפת השמד. בזכות הרפורמה נשארו המוני משכילים בתחומי היהדות. ביחסה לשאיפותינו הלאומיות, ללשון העברית ולתרבותנו, פשטה בזמננו הרפורמה בחלקה הגדול את לבושה המתבולל הקודם ולבשה צורה חדשה. ודאי, לא הכול הוא לשביעות רצוננו מבחינת היהדות הלאומית השלמה, אך יש בכך מן הסילוף אם מציגים את יהדות הרפורמה כולה של ימינו באיצטלת ההתבוללות וההתכחשות הלאומית של העבר. דיינו בציון העובדה, שכמעט כל מנהיגי הציונות בארצות- הברית בימינו, ואף בדור הקודם, קמו מתוך מחנה הרפורמה. שמותיהם של סטיפאן וייז, י. ל. מאגנס, אבא הלל סילבר וראש ההסתדרות הציונית בארצות הברית בזמן האחרון, מעידים די הצורך על השינוי היסודי שחל במהותה של הרפורמה בדור האחרון.

מן הראוי שנחרות זאת היטב על לוח לבנו: לא חסידות סאטמאר שבויליאמסבורג היא שעוצרת כיום את תהליך הטעימה החמור של הדור הצעיר ביהדות ארצות- הברית, אלא הציונות, מצד אחד, והרפורמה בעלת הצביון הלאומי, מצד אחר. על כן אין לדבר על הרפורמה של ימינו כאילו הייתה זו של ימי גייגר, הולדהים ואינהורן.

ובעניין זכות קיומה הלגיטימית של הרפורמה: הרי כל בן- תרבות בימינו יודה, שזכותו של כל יחיד וקיבוץ היא לשפוט ולנהוג בענייני אמונות ודעות לפי הבנתו, הכרתו ומצפונו. יש מקום, כמובן, לוויכוח "לשם שמים" על עקרונות, השקפות וצורות- פולחן, אך האם אפשר לאסור על אדם או על חוג של אנשים לעבוד את בוראם לפי הבנתם וטעמם? תמוהה ביותר היא אפוא תביעתן של הרבנות הראשית בירושלים וגם של מפלגות דתיות שאינן נמנות עם סוג הקנאים החשוכים מ"נטורי קרתא", שלא להתיר הקמתם של בתי- כנסת ריפורמיים או עריכת תפילות לפי נוסח הרפורמה. האומנם שכחו הקנאים האורתודוכסים שהקנאות היא חרב פיפיות? בשלילת חופש הפולחן הדתי של זרם כלשהו טמונה גם סכנה חמורה ביותר לעצם המשטר הדמוקראטי. התערבות בענייני אמונות ודעות דתיות ושימוש באיסורים ובהגבלות כלפיהם עלולים לסכן את חירויות האזרח האחרות במדינה. לא במקרה מגיעים המשטרים הטוטאליטאריים, השוללים את חופש הדעות בעניינים מדיניים וחברתיים, לאיסורים והגבלות גם בענייני דת. ורוסיה הסובייטית תעיד.

ולעצם מהותה של הרפורמה הדתית בישראל: בכל הזמנים ידעה היהדות צורות שונות לעבודת הבורא. מאז שאל הנביא מיכה: "במה אקדם ה', אכף לא-להי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה?..." ותשובת הנביא הייתה: "הגיד לך, אדם, מה טוב, ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" – מאז ועד היום לא חדלו בני- אדם לתהות על השאלה: "מה טוב ומה ה' דורש?". לכלל תשובה אחת לא הגיעו מעולם. כל יודע פרק בתולדות עמנו ובצורות הפולחן וההלכה של קדמונינו לא יוכל להכחיש את קיומה של התפתחות בלתי פוסקת בתחומים אלה במשך הדורות כבשאר תחומי החיים, המחשבה והמוסר. לא הרי פולחן הקודש בתקופת בית שני כהרי פולחן הקודש בבית ראשון. ואשר למצוות ולמנהגים – כל דור שאף להתאימם לצרכיו ולתפיסתו הדתית. היחס לקרבנות בתקופת בית ראשון היה שונה בחוגים שונים: הנביאים התייחסו אליהם, כידוע, לרוב בשלילה. לאחר החורבן ביטל רבן יוחנן בן זכאי את חשיבותם והזכיר את דברי הושע: "ונשלמה פרים שפתינו". הרמב"ם התייחס לקרבנות בשלילה, והוא הסביר כחיקוי גרידא למעשי הגויים: "לא יכל היה האדם לפי טבעו לעזוב כל מה שהרגיל, לפתע פתאום... והיה המנהג הנוהג אז בכל העולם... ועבודת ההמון, אשר גדלו בה, הייתה הקרבת מיני חיות... טבע האדם, אשר הוא נמשך תמיד למה שהרגיל... וע"כ השאיר הבורא מיני העבודות ההם..." (מורה- נבוכים, ח"ג פרק ל"ג). מנהגי ישראל ומצוות התורה לא קפאו אפוא מעולם על השמרים. כל דור התאימם לצרכיו, לטעמו ולתנאי זמנו. דור דור והריפורמה שלו!

כל התורה שבעל פה – המשנה, הגמרא, ספרות הגאונים, הפוסקים ועוד – אינה אלא שרשרת בלתי פוסקת של פירושים, שתכליתם להתאים ולסגל את החזקה, את המצוות ואת המנהגים, לתנאי הזמן ולמושגי המוסד המפותחים יותר. הווי אומר: זוהי רפורמה איבולוציונית, בלתי פוסקת, שהיא מלווה לפעמים גם תקנות "מהפכניות" לשעתן, שלא על נקלה נתקבלו בעם. כזאת היתה היהדות ה"פרושית" בהתפתחותה ההיסטורית. רק חוגים מועטים ויוצאי דופן בעם ומפגרים בהשקפותיהם התנגדו להתפתחות זו, כגון ה"ריכבים" בתקופת בית ראשון וה"קראים" בימי הביניים. טעמיהם של הצדוקים היו מיוחדים לזמנם, ואין כאן המקום לעמוד עליהם.

מהו טעמם של הנוטים לרפורמה במדינת ישראל? ידוע שהדור הצעיר שלנו, בחלקו הגדול, אדיש לגמרי לענייני אמונה ודת. מצד אחד טבעית היא ערגתו של האדם לנעלה ולנשגב, שבכוחם לחמם את הלב ולהעשיר את הנפש. האורתודוכסיה אינה מסוגלת למצוא נתיבות ללבו של הדור הצעיר ולדובב את נפשו. כנגד זה עלה בידי בעלי הרפורמה בארצות חוץ למשוך אליהם רבים מבני הדור הצעיר שבתפוצות ניכרים גם סימנים של יחס אוהד מצד צעירים רבים בארץ להתחדשות דתית, אם תהא זו מותאמת להבנתם, טעמם ורגשותיהם. מדוע יימנע אפוא ניסיון זה? אין ספק בכך, שהעשרת הרגש של בני הדור הצעיר בחוויה דתית תהיה הישג חיובי ביותר מבחינה רוחני וחינוכית. מה טעם אפוא ב"מלחמת הקודש" נגד מגמה זו? והרי ניסיון זה של הרפורמה נועד לקרב רחוקים, שאין להם כיום שום יחס לדת ואין הוא מכוון למשוך את ליבם של בני- הישיבות. אלה ימשיכו בוודאי בדרכם המסורתית ויתברכו בה לפי טעמם ואמונתם.

לעיתים קרובות אתה שומע את הטענה: אין להסכים לרפורמה או לחידוש זה או זה בהווי העם, שכן עלול הדבר להביא לידי פילוג או להחריפו. טענה זו טענת סרק היא.

פילוג מסוים בעם קיים למעשה זה זמן, והמפלגים הם לרוב לא המחדשים אלא הקנאים מבין האדוקים. לא נצלול לנבכי העבר הרחוק ורק נפנה מבטנו לעבר הקרוב בלבד: מי פרש מכנסת ישראל בתקופת המנדאט – לא ה"אגודה"? מי אינו מכיר ב"רבנות הראשית"? מי מקיים "שחיטה" נפרדת, רישום- נישואים נבדל ועוד ועוד? ואף עתה בוויכוח על "הכפייה הדתית" פרסם נציג ה"אגודה", הרב קלמן כהנא, מאמר פולמוס כלפי פרופ' טלמון בו הוא מאיים בזו הלשון: "עלינו לקבוע בבהירות מלאה: אם חלילה נגיע למצב בו ירבו, אני חוזר ואומר חלילה, ממזרים(!) בישראל ע"י זה שיונהג למעשה חוק נישואין לא דתי – תתפצל, ושוב חלילה, אומה זו לשתי אומות. ונדרש קרבן מהמזדהים עם דעתו של פרופ' טלמון למען מנוע פיצול ופילוג חמור זה...

בתי כנסת ריפורמיים טומנים בחובם את הסכנה להרחיק יותר ויותר את העם מדרכו וכך לסייע לטמיעתו... ע"י הריפורמה נוצר כעין תחליף ליהדות, שהשקיט מצפון, שהשתיק כמיהה לקשר עם העם...".

אכן מן הראוי לקבוע ב"בהירות מלאה", כלשונו של הרב כהנא, מי יוצר פיצול, פילוג ו"משתיק כמיהה", הרפורמיים" שבארצות- הברית או "סאטמאר", נטורי- קרתא וה"אגודה"? מי עמד בעבר ועומד גם היום לימין היישוב העברי ומדינת ישראל? – הרבנים הריפורמיים: וייז, סילבר, מילר, נוסבויים, פרינץ והאחרים או הצדיקים ממונקאץ', בלז או סאטמאר? היכן מכריזים בחג עצמאותנו על צום ואבל: בהיכל- עמנואל שבניו- יורק או ב"שטיבלאך" של ירושלים וקוממיות? מי, חוץ ממדינות ערב, אינו מכיר עד היום במדינת ישראל, ומי בקרב היישוב משמיצה בהזדמנויות שונות באזני הגויים – נלסון גליק או הרב עמרם בלוי וחבריו? לא באמצעי כפייה הנרכשים בקנוניות קואליציוניות לרוב תגביר האורתודוכסיה את השפעת המסורת בחיי העם, אלא כדברי פרופ' טלמון במאמרו הנ"ל: "יעוד נעלה לדתיים – לתת מופת, לשמש דוגמה, להעניק השראה, מתוך ויתור על כוח כפיה: ברוח ולא בחיל, ומתוך החלטה נחושה להיות מהדרין מן המהדרין בעצמם ולעצמם, וע"י כך גם לאחרים". רק בדרכי נועם וחינוך, בלשון רכה, בשכנוע, באהבת ישראל, אפשר להחדיר ערכי רוח ומסורת. כי "אתה אלוה וכל היצורים עבדיך ועובדיך, ולא יחסר כבודך בגלל עובדי בלעדיך כי כוונת כולם להגיע עדיך" - - -

הערות:

1. בעניין נישואי-התערובת מן הראוי להביא את דעותיהם של שניים מגדולי סופרינו בדור שעבר: אחד-העם ודובנוב. אחת הבנות של כל אחד מהם נישאה לנכרי ושניהם ראו בכך אסון משפחתי.

להלן קטעים אחדים ממכתבי אחד-העם בשאלה זו אל דרויאנוב, דובנוב וסמילנסקי. מכתבים אלה הובאו לראשונה בדפוס על-ידי י. פוגרבינסקי ברבעון "העבר", תשי"ן, חוברת ה'.

2. גם בענייני קידושין וגיטין אין עדותה של האישה נאמנת "מטעם שלא ידוע לנו" – כדברי הרב עוזיאל, ובכל זאת כל ביקורת של שלילת עדותה של האישה היא לדעתו של הרב ז"ל: "עקירה בדרך בעיטה ובזיון בדברי תורה, ובית דין של ישראל אינו יכול להשמע לו, כי הלא גם הציבור והעם כולו אינו רשאי ולא יכול לבטל דבר מן התורה" (דברי הרב עוזיאל בספר "מבחר המחשבה והמוסר ביהדות" בעריכת ד"ר י. צבי זהבי).

3. כבר הקדמונים הרגישו בכך, שיש בברכה זו מן העלבון לאישה ועל כן ריככו את הדברים בפירוש מפולפל, דהיינו שהכוונה בברכה זו הטעמת חיבתו של אדם מישראל לתורה ולמצוות, וכיוון שהאישה פטורה מ"מצוות עשה שהזמן גרמא" כגון: ציצית, תפילין, קריאת שמע ותפילה – על כך אומר אדם מישראל "ברוך... שלא עשני אשה", וכך מברך הוא "ברוך... שלא עשני עבד, שגם הוא פטור מן המצוות מסיבת שעבודו בגופו..; פירוש זה מעיד אומנם על חריפותם הרבה של הקדמונים, אולם דרושה אמונה תמימה ביותר כדי להאמין, שאדם מישראל יברך "על שלא עשני עבד" אך ורק מפני שזה פטור ממצוות התורה...וכן קשה לקבל את הפירוש שניתן על הברכה "שלא עשני אשה".

עוד בנושא