הטרדה מינית בין הפרט לכלל

ידיעה חדשה גורסת שרק שני אחוזים מכלל הנשים בקיבוצים שעברו תקיפה מינית מתלוננות במשטרה, לעומת 10% בחברה הכללית המתלוננות על תקיפות כאלה. זאת על אף ששיעור הנשים העוברות תקיפה מינית בחברה הקיבוצית דומה לזה שבכלל האוכלוסייה.
נראה שהסיבה לכך היא העובדה שהחברה הקיבוצית היא חברה סגורה באופן יחסי ובעלת אוריינטציה אידיאולוגית. בחברות כאלו לא אוהבים "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", אלא לפתור את הבעיה "בפנים".
נטייה זו מאפיינת גם את הציבור הדתי, שאף הוא רואה ומבין את עצמו כחברה ערכית ואידיאולוגית הדואגת שלא להיות מוצגת בפומבי בצורה שלילית. לכן בעבר במקרים חמורים של תקיפה, של ניצול מיני ואפילו של רצח, העדיפו הציבור הדתי וראשיו לנסות ו'לסגור' את הבעיות בפנים, ולהסתירן מעין כל.
המחיר של דרך פעולה שכזאת משולם לעיתים קרובות על ידי הקורבן. כדי למנוע "בעיות" משתיקים את הנושא, והקורבן אינו זוכה להגנה, לפיצוי או לצדק.
דילמה מהסוג הזה מאפיינת לא רק חברות מגזריות כדוגמת החברה הדתית והקיבוצית. לעיתים היא נקרית לפני החברה הישראלית כולה. מקרה כזה אירע עם הנשיא קצב. מן הצד אחד עמדו כמה נשים שהתלוננו על הטרדה, על תקיפה מינית ועל אונס, ומן הצד שני עמד שמה הטוב של מדינת ישראל – בדמות הנשיא, שעל פי החוק הוא ראש המדינה והסמל האנושי המרכזי שלה. האשמתו של הנשיא בפשעים חמורים כאלה יש בה כדי להכתים את מדינת ישראל כולה. יתכן ששיקולים של טובת המדינה יכולים להסביר היבטים מסוימים בפרשת הנשיא קצב – הרצון להעניק לקצב עסקת טיעון נדיבה והביטחון של קצב שגרסתו תתקבל על ידי המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט (נדמה גם שחלקים מהציבור הדתי נטו להזדהות ולהאמין לקצב מתוך שיקולים כאלה). ואולם, אף על פי שהשיקול של טובת הכלל מובן, הוא אינו גובר על הזכויות (ועל האחריות) של היחיד, לא במערכת דמוקרטית ולא על פי התורה. כל אדם נברא בצלם אלוהים ויש בו ממד מקודש שבשלו אי אפשר להפוך אותו, או את גופו, לכלי או לאמצעי לטובת האחר – גם אם האחר הוא הכלל.
במקרא, לא זו בלבד שמלכים נענשו בגין עבירות ועוולות שעשו ליחידים, אלא שהסיפור (המזעזע) של "פילגש בגבעה" מוכיח עד כמה דמה של האשה (שהיתה בסך הכל פילגש) שחוּללה ונרצחה תובע צדק – גם אם הוא נוגד את האינטרס של שבט שלם.
 
אמנם דמותו של הכלל היא ערך חשוב הן ביהדות והן במערכות דמוקרטיות ולאומיות, ויש שהפרט נתבע לעיתים להקריב את טובתו למען הכלל. ואולם הקרבה זו צריכה להיעשות מתוך רצון ומתוך הזדהות ערכית מודעת, ולא מתוך עוולה ואונס בזויים הנכפים על הקורבן (כפי שלימד הרצי"ה: האדם צריך להתדבק ולהתחבר לכלל. נקודה זו דומה מאוד לתפיסה של "המידה הטובה" האזרחית בתיאוריה הדמוקרטית).
טובת הכלל האמיתית טמונה בחשיפה ובבירור של העוולה, ולא בהשארת מצב ממאיר על כנו מפאת רצון לשמר תדמית נקייה ובשל חשש מ"מה יגידו".
 
 
 

עוד בנושא