"דינא דמלכותא דינא" וגדריו

סיני סט, תשלא
 
מבוא
נושאנו הוא אחת ההלכות יוצאות-דופן במערכת המשפט העברי. משמעותו של הכלל "דינא דמלכותא - דינא" הוא, כי ההלכה נותנת תוקף חוקי לדין נכרי, שמקורו אינו ישראלי. כלל זה נראה זר לנו, מאחר שההלכה העברית מקיפה כידוע את כל שטחי החיים, וכיצד תינתן הכרה להלכה נכרית, תוך דחייתה של ההלכה העברית?

הרבה נכתב על הכלל דינא דמלכותא דינא מבחינה משפטית, חברתית והסטורית. כאן רצוננו להאיר ולהדגיש את האספקט של המשפט הציבורי. דומה כי בהשקפה מנקודת מבט זו ניטיב להכיר מוסד משפטי זה על מקורותיו וגדריו.

החוק בכללו עניינו הסדרת מערכת היחסים בין אדם לרעהו - במסגרת המשפט הפרטי, והיחסים בין הפרט לשלטון - במסגרת המשפט הציבורי. המשפט העברי, בהיותו מקיף את מערכת החיים כולה, טבעי הוא כי ייקבעו בו נורמות משפטיות לא רק ביחסים שבין אדם לחברו אלא גם בין האזרח למדינה ולרשויותיה. במצב הנורמלי המדובר הוא בשלטון ישראלי, ואילו במצב שאינו טבעי - בשלטון זר. אי-תפיסת עמדה בהלכה ביחס לשלטון זר היתה יוצרת חלל ריק (לאקונה בלע"ז) בשאלת סמכויות השלטון במצב מסויים. חלל זה נוצר במציאות החדשה שבאה עם צאתו של עם ישראל לגלות והכנסו תחת ממשל נכרי - וכאן בא הכלל דינא דמלכותא דינא למלא חלל זה. לכלל דינא דמלכותא דינא נודע מקום ראשוני במסגרת המשפט הציבורי, כהלכה המסדירה את היחסים המשפטיים בין האזרח והרשות, להבדיל מהיחסים שבין אדם לחבירו.

 
"דינא דמלכותא" ו"משפט המלך"
 
הכנסת הכלל דינא דמלכותא דינא תוך מסגרת המשפט הציבורי, שעניינה סמכויות של השלטון, מעמידה הלכה זו בהקבלה להלכות בדבר סמכויותיו של שלטון ישראלי; וכפי שניווכח ערכו חכמי ההלכה הקבלה בין שתי המערכות הללו: סמכויותיו של השלטון הזר, מול סמכויותיו של מלך ישראל.

מהו יסודה המשפטי של ההלכה דינא דמלכותא דינא? בדבריו של שמואל, מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון, שטבע מטבע זו, לא נתפרש הדבר. אף אמוראים אחרים לא הביעו דעתם בשאלה זו. כיון שכן, באו החכמים שלאחר זמן התלמוד וניסו לבססה בדרכים שונות. יש שראו את יסוד ההלכה בהסכמתם של התושבים לדיניו של המלך, ויש שראו בעובדה שהמלך הוא הבעלים של קרקעות המדינה - כיסוד לתוקפן החוקי של דיני המלך. ברם, דומה כי מתקבלת ביותר על הדעת היא ההצעה לראות את הלכתו של שמואל כקשורה בהלכה אחרת של שמואל. הכוונה להלכתו בענין סמכויותיו של מלך ישראל.

מהן סמכויותיו של מלך ישראל? הדבר לא נתפרש בפרשת המלך שבספר דברים. ברם, בספר שמואל מודיע הנביא שמואל לעם את "משפט המלך": 'ויאמר, זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם, את בניכם יקח ושם לו במרכבתו... ולשום לו שרי אלפים... ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו... ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו'. והנה נחלקו בדבר במסכת סנהדרין, לדעת שמואל: "כל האמור בפרשת המלך - מלך מותר בו"; ואילו "רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם" להלכה פוסק הרמב"ם כשמואל: "רשות יש למלך ליתן מס על העם... וקוצב לו מכס... ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם - דין. שכל האמור בפרשת מלך - מלך זוכה בו".

והנה שמואל, הסובר: "כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו", הוא בעל ההלכה דינא דמלכותא דינא. בעוד שההלכה הראשונה מדברת בסמכויותיו של מלך ישראל. הרי השניה מרחיבה הלכה זו לגבי כל שלטון שהוא, אף של מלך נכרי. בעוד שהמקרא מדבר על המצב הטבעי, בו עם ישראל נתון תחת ממשלתו של מלך ישראל, באה הלכתו של שמואל, בתלמוד הבבלי, ומחילה אותה הלכה במציאות שנתחדשה, בה עם ישראל נמצא בגלות תחת שלטון נכרים.

הקבלת שתי הלכות הללו עולה מדבריהם של אחדים מגדולי הראשונים, כשהם מצביעים על "משפט המלך" כמקור להלכת דינא דמלכותא דינא, או כמקביל לזה.

כאשר מגדיר הרמב"ן הלכת דינא דמלכותא דינא, הוא מביא ראיה מ"משפט המלך": "ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועין, כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא, ואמרו רבותינו: כל האמור בפרשת המלך - מלך מותר בו". אמיץ יותר הקשר בדבריו של רבי מנחם המאירי: "ואין אומרים שהמכס מעיקרו גזל הוא אלא דינא דמלכותא דינא, ר"ל שכל חוק שחקקו המלך לכל ולא חדשו לאדם אחד בפרט על איזה מעשה - דין גמור הוא ואסור לגזלו, ולא סוף דבר במלכי ישראל אלא אף במלכי האומות; ... כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא, בחוקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו... שכך הוא ראוי לו מצד מלכותו על (הדין) [ךרדה] האמור במלכי ישראל כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו..." ובעל "קרית ספר" על הרמב"ם רואה את פרשת המלך כמקור להלכה דינא דמלכותא דינא. לדבריו: "דינא דמלכותא דינא כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה, כדנילף בהלכות מלכים בס"ד".

אף את דברי הגמרא בבבא קמא קיג ב יש להבין לאור הקבלה זו. כפי שהזכרנו, אין בתלמוד כל מקור להלכה דינא דמלכותא דינא. ברם, לאחר דבריו של שמואל מובא: "אמר רבא, תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו". כלומר, הרי השלטונות קוצצים דקלים וגושרים מהם גשרים, ואנו עוברים עליהם; ואילולא שדינא דמלכותא דינא, היה בזה משום גזל. מעתה, וכי ראיה מן המנהג היא תחליף לאסמכתא משפטית?! אלא שהאסמכתא היא בפרשת המלך, ולא בא המנהג, המוזכר בדבריו של רבא, אלא ללמדנו כי אמנם "כל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו" - אף מלך נכרי.

 
הגדרה וסייגים
 
להלכה נפסק עקרונית דינא דמלכותא דינא. אמנם, מהו היקפה של ההלכה, מהם גדריה וסייגיה - על כך דנו הרבה חכמים בחבוריהם, בפסקיהם ובתשובותיהם. כפי שמלמדות הסקירות בנושא זה, באות לידי ביטוי מגמות שונות, לפעמים בהתאם להשקפות הרווחות במקומו ובתקופתו של החכם על מהות השלטון וגדריו.

ברצוננו לעמוד כאן על כמה עקרונות-יסוד בהלכת דינא דמלכותא. היסוד המשותף בעקרונות אלה הוא בחינתם של דיני המלכות לפני שמוענק להם התוקף המשפטי על ידי ההלכה העברית. לאור הדברים שהקדמנו, נצביע מדי פעם, גם על הוראות מקבילות במשפט מלך ישראל.

 
צורת השלטון
 
דברנו על "משפט המלך" ועל "דינא דמלכותא" האמנם המדובר הוא בצורת ממשל של מלוכה דוקא? הרי בספרות הענפה הדנה בהלכת "דינא דמלכותא" פוגשים אנו בהתייחסות לצורות ממשל שונות ולאו דוקא מונרכיות.

והוא הדין לסמכויות המלך שעפ"י "משפט המלך", כבר קבעו כמה מן הראשונים כי הסמכויות אינן למלך דוקא. וכך קובע, לאחרונה, הרב קוק בתשובתו (ללא התייחסות לדברי קודמיו): "נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכלל".

כיון שכן, כאשר מדברים אנו בזה ב"מלך" ו"מלכותא", ממילא אמורים הדברים אף לענין צורות ממשל אחרות.

 
 
שלטון מוכר
 
תנאי יסודי להחלת הכלל דינא דמלכותא דינא, הוא כי מעמדו של השלטון הינו מוכר בתורת שכזה אצל התושבים.
 
"במה דברים אמורים? - קובע הרמב"ם - במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים; אבל אם אין מטבעו יוצא - הרי הוא כגזלן בעל זרוע... שאין דיניהם דין". המבחן שנקט בו הרמב"ם להכרת העם במלך הוא ש"מטבעו יוצא". כלומר, שמטבע שלו מוכר. העובדה שמטבעו יוצא מראה כי "הסכימו עליו (=על המלך) בני אותה הארץ".
 
חריגה במסגרת החוק וחריקה מסמכות שלטונית
 
האם מלך המוכר כמלך, דינו - דין, יהא תכנו אשר יהא? כפי הנראה אין דינו של המלך דין אלא כשהוא פועל במסגרת החוק המוכרת למלכים, וכמפעיל סמכויותיו כמלך.

התוקף שניתן לדיני המלך הוא רק למערכת החוקים שעניינם ניהול תקין של השלטון. כל דין העבר תחת שבט הביקורת, ורק הללו הנכנסים במסגרת האמורה הוכרו בני-תוקף. דוגמאות להכרה בחוקי המלך בשטח המשפט הציבורי, מצינו בתחום דיני המסים, הפקעת קרקעות (לצורך בניית דרכים וכדו'), שינוי שער המטבע ("שאין לך עסק מלכות גדול מזה") ואף בשטח דיני העונשין. סמכותו של המלך בענישה הוכרה לא רק בענישה כספית, אלא אף בענישה גופנית, כולל דין מות.

מאידך גיסא, לא ניתן תוקף, כאמור, לפעולות הנעשות מחוץ למסגרת החוקית. הרמב"ם מדגיש את המסגרת החוקית בדיני העונשין: "וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו - אינה גזל ומותר להנות בה, ... שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם... אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה שלא בדינין שחקק - הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו".

אסמכתא לדרישה שפעולות המלך חייבות להיות במסגרת החוק - מוצא הרמב"ן בעצם הביטוי "דינא דמלכותא דינא"; ואלה דבריו: "ודייקנא לה מדאמר 'דינא דמלכותא דינא', ולא אמרינן 'דינא דמלכא דינא', אלמא דינא דידיע לכולהו מלכי; ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועין".

כן הובחנו דיני השלטון ממנהגי האומה הנכרית, ונקבע כי "דינא דמלכותא דינא, אבל דיני אומתו - לאו דינא לנו, אלא אם כן הוא ענין נהגו בו אפילו ישראל שבאותו מקום".

והוא הדין לענין "משפט המלוכה". אף כאן הוגבלו סמכויותיו של המלך כשהמדובר הוא בצרכיו הפרטיים. בעלי התוספות מתייחסים לעניין כרם נבות היזרעאלי ושואלים מדוע נענש אחאב מלך שומרון על מעשהו, לדעה הסוברת כי כל האמור בפרשת המלך - מלך מותר בו? ועל כך משיבים "דבפרשת המלך (שמואל-א ח יד) כתיב: 'ונתן לעבדיו' - ולא לעצמו".

 
הפליה
 
חוקיותו של "דינא דמלכותא" נבחנת לאור קריטריון חשוב נוסף, שאינו בתחום הנושא של הדין, אלא נוגע לתוכנו. בתחום זה נבחנו חוקי המלך בהתאם לעקרונות-יסוד של חוק וצדק; וחוקים שלא עמדו במבחן היסודות הללו - נשלל מהם תוקפם החוקי, מבחינת הדין העברי. נדגים את דברינו.

אחת הדרישות, לאורן נבדקו חוקי המלך, קובעת, כי הדין חייב להיות אחיד, ואל לו להפלות בין חלק אחד של התושבים לחלק אחר. והיה אם ימצא הדין מפלה לרעה חלק מהציבור, כי אז נפגם הדין באי-חוקיות, וניטל ממנו התוקף המחייב כ"דינא דמלכותא". וכך קובע הרמב"ם: "כללו של דבר: כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו - אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל, אלא חמס את זה - הרי זה גזל".

שאלת תוקפו של דינא דמלכותא שנפגם מחמת היותו מפלה, באה בפני בית הדין הרבני בירושלים, לפני שנים אחדות. נשוא התביעה היה כתר תורה שנלקח במלחמה העולמית השניה מבעליו, והגיע לירושלים לאחר המלחמה. כשגילו הבעלים את הכתר בהר-ציון הגישו תביעה כנגד המחזיקים בו להשיבו להם. כנגד הבעלים טענה הוועדה להר ציון, כי התובעים אבדו את בעלותם על הכתר מאחר שדינא דמלכותא דינא. בית הדין דחה את ההסתמכות על דינא דמלכותא בהיותו דין מפלה.

שאלת קיומה של הפליה איננה מן הקלות, ודנו הרבה בבחינותיה השונות. ר' שו"ת לחם רב, סי' קנז, בדבר השאלה אם יש לראות הפליה בגזרת המלך המוטלת על אחת ממדינותיו.

 
ענישה קולקטיבית
 
דוגמא אחרת לאי-הכרה בדינא דמלכותא עקב תוכנו של הדין - בתחום הענישה. כאן אנו פוגשים בשלילת תקפה החוקי של ענישה קולקטיבית, בהיותה נוגדת את עקרונות הצדק והמשפט.

מקרה של ענישה קולקטיבית מובא בתשובתו של הריב"ש (רבי יצחק בר ששת). המדובר היה:
 
"בשנים או שלושה יהודים שהיו ממונים על בית המטבע של המלך, ונמצא אחריהם פסול במטבע: ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו לגרש את כל היהודים אשר בכל מלכותו, ואחר העמל והטורח התפשרו עם המלך לבלתי שלחם מזה בכך וכך אלפי זהובים".
 
כלומר, בעוונם של שנים או שלושה איש נענשה כל הקהילה היהודית, והוטל עליה עונש כספי תמורת ויתור על עונש גירוש.

לאחר שבוחן הריב"ש את גדרי ההלכה של דינא דמלכותא דינא, הוא בא לכלל פסילת הענישה האמורה:
 
"...כ"ש וכ"ש שקצבת המלך אשר קצב על כל היהודים היה גזל גמור אצלנו. וכי בשביל ב' או ג' שקלקלו בענין המטבע יקצוף על כל היהודים וביד חזקה יגרשם מארצו עד שהוצרכו להתפשר בכמה אלפי זהובים?! ועל כיוצא בו אמר אברהם אבינו ע"ה להקב"ה (בראשית יח כה): 'חלילה לך (וכו') [מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט']; ומשה רבינו ע"ה אמר (במדבר טז כב): 'האיש אחד יחטא (וכו') [ועל כל העדה תקצוף']; ויצדק ג"כ על זה המאמר המורגל בלשון ארמי [פסחים קי"ג ב]: "טוביה חטא וזיגוד מינגד"; א"כ זו הקצבה גזל גמור..."
 
מצוות הדת
 
עניין נוסף בו אין לדין המלך תוקף של דין מחייב, הוא בכל הנוגע לאיסורים. אין בכוחו של המלך לצוות על אדם לעבור על מצוות דתו. למעשה תתקבל מסקנה זו אף לפי הגדרים שדובר בהם קודם לכן, שהרי אין אינטרס ממלכתי (להבדיל מהאינטרס האישי של המלך) להעביר אדם על דתו, או להכריחו לעשות מעשה הנוגד את דתו.

וכך שנינו במשנה:
 
"כל השטרות העולים בערכאות של נכרים... כשרים, חוץ מגיטי נשים". וכן מודגש בדברי הרמב"ם. "ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה - שאין שומעין לו", וכבר כתב רבי שמעון בן צמח דוראן, בתשובתו המפורסמת בעניין מנויו של הריב"ש: "אבל דבר שיש בו איסור - זה לא אמרו אדם מעולם".
 
עצמאותו של המשפט העברי
 
אף לאחר הסייגים הנזכרים שסוייג בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, נשאר שטח רחב לתחולתו של כלל זה; והכרה בתחולה רחבה של דינא דמלכותא עלולה להעמיד בסכנה את רציפותו ועצם קיומו של המשפט העברי. שהרי מקום שהמלכות קובעת מערכת דינים במקביל לדין העברי, עלול הכלל האמור לתת עדיפות לדיני המלכות, תוך דחייתו של הדין העברי בכללו. סכנה זו הוליכה את חכמי ישראל על דרך פרשנות לפיה דינא דמלכותא לא יכלול את דיני המלך הקובעים מערכת דינים שבין אדם לחברו (מחוץ לאותה מסגרת הדרושה לניהול ענייני השלטון).

בפני הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת) באה שאלה בדבר ירושה. ראובן השיא את בתו לאה לשמעון ונתן לה נדוניא. לאחר זמן ילדה לאה בת ומתה, וכעבור זמן מתה אף בתה. ועתה עומד ראובן, החותן, ותובע בדיני הגויים שיחזיר לו הבעל את הנדוניא. אמנם, לפי דיני ישראל הבעל יורש את אשתו והאב את בתו; ברם, טוען החותן "שאין לחוש לירושת הבעל, כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגויים". החותן מבקש איפוא, להחיל במקרה זה את דיני הגויים. "שהמלך חקק בנימוסיו שכל שימות הולד תוך זמן ידוע, שיהא מה שיש לו מצד האם ליורשי האם, ודינא דמלכותא דינא".

בתשובתו מתייחס הרשב"א תחילה לטענה, שיש לראות במקרה שלפניו כאילו היתה התנאה בין הצדדים בשאלת הירושה; לאחר מכן הוא מגיע לשאלת ההסתמכות על דינא דמלכותא:
 
"ואומר אני, שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא - טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב, וחס ליה דאפי' גזלה ישיב, 'רשע' מיקרי, כדאיתא בפ' הכונס (דף ס ע"ב), ואם נאמר כן בטלת ירושת בנו הבכור דכל הנחלות, ותירש הבת עם הבנים, ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי - ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים. חלילה, לא תהיה כזאת בישראל, ח"ו, שמא תחגור התורה עליה שק".
 
הרשב"א דוחה בתוקף את החלת הכלל דינא דמלכותא בעניין זה. מהו נימוקו? מה משמעותו של הנימוק: "ואם נאמר כן בטלת ירושת בנו הבכור... ובכלל עוקר כל דיני התורה"?

את ההסבר לדבריו יש לדלות מהמשך תשובתו:
 
"ובמ"ש דינא דמלכותא דינא - יגעתי הרבה, שאמרתי אפשר דשמואל אמר כן, כשהמלך רוצה שידינו בארצו חכמי הגויים וע"ז, הספרים שנתחברו להם והמלוה את חבירו שלא בעדים אינו נאמן לומר פרעתי, ומי שגובה כן ע"י ערכאות גויים ודאי גזלן הוא... וכך ראיתי שאין הדברים אמורים אלא במה שהוא נעשה בדיני המלכות, שכל עם ועם יש לו חוקים ידועים בדיני המלכות, ו'דינא דמלכותא' אמרו, 'דינא דמלכא' לא אמרו, וכל שאינו מחוקי המלוכה אעפ"י שיאמר עכשיו המלך כן - אינו דין וכן הסכימו הראשונים ז"ל..."
 
כלומר, דין המלך הקובע הלכות בעניינים שאינם נוגעים להנהגת מלכותו - וחלוקת ירושה בכלל זה - אין לומר בו דינא דמלכותא דינא. צוויים כאלה אינם נכללים בדין המלך. אם כן אפוא, מה משמעות ראשית דבריו, ש"אם נאמר כן בטלת כל דיני התורה"? - משמעותה שעל-כרחך עליך לפרש כן את גדר הלכת דינא דמלכותא דינא, שאם לא תפרש כן בטלת כל דיני התורה! זהו כוחו של פוסק גדול, שלצורך פרשנות ההלכות הוא משתמש בעקרונות שמעבר להלכה הנידונה - בעקרונות יסודיים הנוגעים למגמת החוק בכללו.

 
סיכום
 
בסקירתנו על הכלל דינא דמלכותא דינא, בקשנו לעמוד על שני עניינים הקשורים זה בזה. האחד - מקורו של הכלל האמור. והשני - היקף תחולתו.

בדבר מקורו של הכלל הצבענו על המקורות לפיהם יש להשקיף על כלל זה במסגרת המשפט הציבורי, שעניינו קביעת יחסים משפטיים בין היחיד והשלטונות. הראינו על הזיקה בין הלכתנו לבית "משפט המלך". הכרתו של המשפט העברי בחוקיו של השלטון הזר אין לראות בה הכנעה לדין נכרי תוך דחייתה של ההלכה העברית, מאחר שכלל זה לא בא אלא למלא חלל ריק שנוצר בתחום יחסי היחיד והשלטונות במציאות של שלטון זר.

הנושא השני עליו ייחדנו את הדבור: גדרי הכלל וסייגיו. נוכחנו לדעת, כי המשפט העברי לא קבל את דינא דמלכותא על קרבו ועל כרעיו, אלא בחן אותו בהתאם לכלליו הוא, ובהתאם לעקרונות הצדק כפי שהבינום חכמי ההלכה. במידה שדין המלך עמד במבחן החוקיות - נמצא דינא דמלכותא כשיר לבוא בקהל הדינים המחייבים מפקודת השקפתה של ההלכה.

עיון בדוגמאות שהובאו לעניין בחינת חוקיותם של דיני המלכות, מראה לנו כי העקרונות שעל פיהם נבחנו הדינים הם הם העקרונות שעליהם מדברים כיום בסוגיית "שלטון החוק".

שלטון החוק - שני מובנים לו: האחד - פורמליסטי, ועניינו כי ההסדר המשפטי הוא הקובע איסורים והיתרים מחייבים; "במובן זה מציב שלטון החוק מספר תביעות: ראשית, שהחוק יפעל; שנית, שהוא יקויים על ידי הרשויות הציבוריות; ושלישית, שעל-פיו בלבד ייחתכו זכויות האזרח". והמובן השני - עניינו "שלטון החוק" מבחינה מהותית, הכוללת, בין השאר, את הדרישה בדבר שויון החוק. נמצינו למדים אפוא, כי דרישות שהציב המשפט העברי לתוקפם החוקי של הדינים, הינם כיום מאבני היסוד בעקרון "שלטון החוק" בן זמננו. דינא דמלכותא, במידה שלא נפגם בפגם של אי-חוקיות, הריהו כלל המסדיר את הנהגתה של חברה הכפופה למסגרת חוקית. בתורת שכזה, דינא דמלכותא מוכר במשפט העברי לא מכוחו של שלטון זה או אחר, אלא - אם אפשר להתבטא כך - מכוח היותו כלל בין-לאומי, המונח ביסודה של חברה וכל עם. כי 'מלך במשפט יעמיד ארץ' (משלי כט ד).

עוד בנושא